מה הקשר בין הופעה של ילדה טרנסג'נדרית בת 9 בעצרת הגאווה בירושלים להרס פסלי כריסטופר קולומבוס או וינסטון צ'רצ'יל? התשובה היא לא רק שכולם אירועים שהתרחשו בשבועות האחרונים, אלא שיש גם קשר מהותי ביניהם: כולם אירועים שבהם המאבק על זכויות אדם יצא מדעתו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אמני האשליות: איך זה שמעצר של אנונימי הפך לכותרות ענק
הסכמה או בחירות? נתניהו הורה לקדם תקציב ל-2020 בלבד
הסמכת רבניות: כשהרבנות הראשית נתקפת רוח קרב
הנחת מוצא: הליברליזם הביא לאנושות ברכה עצומה, עד שכיום איננו מסוגלים לדמיין את עולמנו בלעדיו. לא במקרה עיקר כוחו והתפרצותו באו ב־75 השנים האחרונות, מאז סיום מלחמת העולם השנייה. במחצית הראשונה של המאה ה־20 התוודעה האנושות לשני הניסיונות הגדולים ביותר בהיסטוריה להציע לה גאולה משיחית, הפעם דווקא חילונית: גאולה של סדר לאומי וגזעי חדש שהציעה המהפכה הנאצית, וגאולה של סדר חברתי חדש שהציעה המהפכה הקומוניסטית. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.
למודת לקח מר פנתה האנושות אל הפרט. זה היה כמובן תהליך הגיוני: אם הניסיונות לחולל גאולה קולקטיבית גורפת, משיחית, הפכו למעשי טבח המוניים, טבעי שהתשובה תהיה התמקדות בפרט ובזכויותיו – וזה היה נחוץ לבני האדם, לא רק לאנושות, כאוויר לנשימה. אבל כמו כל מהפכה, גם המהפכה הליברלית הגיעה במשך הזמן לאופק קיצוני מדי, או בעברית פשוטה: מטורלל.
כי גם הליברליזם עצמו אינו אלא אמצעי. החירות האנושית היא תנאי הכרחי לצמיחה האנושית. אבל היא בהחלט לא תנאי מספיק, כי אחרי החירות צריך למלא את הזהות האנושית גם בתוכן חיובי. ולעיתים, כשהחירות היא ערך בלעדי, היא עצמה מחלישה את הזהות השלמה והמורכבת יותר של האדם. כן, כשם שיש מקרי התנגשות בין זהותה היהודית של המדינה לזהותה הדמוקרטית, ובכל זאת ראוי לשמור על שתיהן, כך יש גם מקרי התנגשות בין כבוד האדם לבין חירותו, בין סולם הערכים ההומניסטי לסולם הערכים הליברלי, בלי שהאחד יפקיע את זכות הקיום של האחר.
לפי סולם ערכים ליברלי טהור, אולי הגיוני שילד בן 9 יהיה אחראי על זהותו ועל גופו, ויתחיל תהליך מייסר של שינוי מין, שבסופו יהיה בלתי הפיך כמעט. אבל במובן הכולל של כבוד האדם ההומניסטי, ההורים של הילד הזה, ולחלופין אפילו הממסד, אמורים להיות אחראים לכך שילד כזה לא ישנה את מינו לפני הגיל שבו הוא בכלל מתחיל לחוות מיניות, או מסוגל לקבל על עצמו אחריות לצעדים מרחיקי לכת כאלה.
זה קורה גם במקומות אחרים: למשל, כשהמאבק החיוני על כבודם וזכויותיהם של בעלי זהות מינית שונה מהמקובל – הומוסקסואלים, לסביות וכל השאר – הופך למאבק על עצם האפשרות להגדיר מה "מקובל". כשהמאבק מתמקד לא בזכויות השונה, אלא בניסיון להכריח את כלל האנושות לומר שאין נורמטיבי ושונה, ויכול אדם גם להחליף את זהותו המגדרית בכל יום מחדש, ולתבוע מהאנושות כולה לקבל שהזהות המגדרית, שהיא תוצאה של הבניה תרבותית, חשובה יותר מהזהות הביולוגית המינית, וממילא ששתי הזהויות גם יחד יכולות להשתנות בכל עת.
או כשהמאבק החיוני כל כך על כבודם וזכויותיהם של השחורים, בארה"ב ובכלל, הופך להיות מאבק על עצם הזכות לראות ערך במעשיהם של אנשים כמו כותבי החוקה האמריקנית, שאמנם היו בהם בעלי עבדים אבל הם העניקו לעולם את הניסוחים שבסופו של דבר, בתהליך ארוך ומיוסר, הביאו גם לשחרור העבדים. או האיש שאכן האמין בקולוניאליזם, אבל בו בזמן היה המנהיג החשוב ביותר בתקופה הנוראה שבה רודן משופם אחד ניסה לשלוט בכל העולם, ולכל הפחות בכל אירופה. מה לעשות, רוב בני האדם, ובוודאי תהליכים היסטוריים רחבים, מורכבים יותר מהניסיון העכשווי לרדד אותם לכדי ערך עליון אחד.
כל הניסיונות האלה פסולים, אבל יש בהם גם סכנה מעשית גדולה. בעשורים האחרונים נפרד ההומניזם מהליברליזם בשלושה תחומים מרכזיים: הצדק החברתי והדאגה לחלשים; היחס למתירנות מינית ולהפיכת גוף האדם למוצר שיווקי; והמתח שבין תרבות איכותית לתרבות הרייטינג. באופן מעניין, אלה בדיוק הנקודות שבזכותן צמח הפונדמנטליזם הדתי. רוצה לומר: המעבר של תרבות המערב מציר זהות הומניסטי לציר זהות ליברלי הוא בדיוק המקום שאפשר את צמיחת הפונדמנטליזם. ראו, הוזהרנו.
