חוסר נוחות ליווה את מי שנחשף השבוע למדיה, מהסוג המודפס, המשודר או המוקרן. מדי פעם היה צריך לבדוק בגוגל שהימין שולט, ועושה זאת ביד רמה לכאורה זה עשור או שניים. זאת לא הייתה התמונה שהצטיירה לצרכני התקשורת בארץ.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אמני האשליות: איך זה שמעצר של אנונימי הפך לכותרות ענק
"זה המשרד הכי עשיר במדינה, והחינוך נכשל"
רשימת מניעויות העליון: ההחלטה נתונה בידי השופטים בלבד
זה התחיל כשיאיר גולן הודיע בשידור לאבי, אריה אלדד, כמה טוב היה שהכוחות בפיקודו שהרסו את בתי עמונה ב־2006 קרעו לאבא שלי ת'צורה עד אובדן הכרה. הוא חשב שזאת אמירה לגיטימית, אף שאבי היה חבר כנסת בעל חסינות פרלמנטרית, שלא תקף איש מאנשי כוחות הביטחון.
וזה המשיך ברשומה מרעננת בפייסבוק מאת המוזיקאי אפרים שמיר, שהעלה את יצירתו לרמת שירה ממש כשכתב על משפחת נתניהו: "לחסל את הפסיכופת, את אשתו [קללה] המופרעת, ואת הבן [קללה] הפרזיט הדוחה. אני תוהה אם זאת התחלה טובה לשיר מחאה חדש". כמו שאביב גפן אמר עליו פעם: לא הדבורה הכי מוצלחת בכוורת.
רינה מצליח חוזרת למסך אחרי שבוע של השעיה בעקבות דברים שאמרה על מצביעי הליכוד. ובתוך כך, גם עפר שלח שב לעסקיו כרגיל, חרף התקרית בערוץ הכנסת שבמהלכה תקף את איש התקשורת החרדי משה גלסנר ואמר: "יש לך חוצפה של כלומניק, שיושב פה וחוזר על משהו שהוא שקר מוחלט. אני גמרתי להתראיין לכם… חתיכת אפס שכמוך". לאחר מעשה הוא תירץ את דבריו בטענה ש"אם זה היה דודי אמסלם, היו נאמרים שם דברים הרבה יותר חמורים". מה שנקרא, משכמו ומטה.
הדובדבן שבקצפת היה התזכורת שקיבלנו בנוגע לשנאתה הרושפת של אחת ממובילות מדור הדעות בידיעות אחרונות, סימה קדמון; שנאה המעבירה אותה על דעתה והופכת אותה מעיתונאית מקצועית לערסית מתוסכלת. זה התחיל כאשר במרץ 2017 דיווחה קדמון בטורה על מכתב "פורום המשפחות השכולות" נגד תקצובה ושידורה של הסדרה "מגידו", שעסקה ברוצחים פלסטינים. את המכתב הפיצה תנועת "אם תרצו", ושרת התרבות אז מירי רגב השתכנעה מטיעוניו והסירה את תמיכת המדינה מהסדרה.
בטורה דאז טענה קדמון שהמכתב שקרי, ושהוא הומצא בידי אם תרצו. התנועה ביקשה מהעיתון שיפרסם תיקון, וסורבה. על אף תקציבה המוגבל, שאינו מאפשר לה לתבוע בכל פעם שמישהו משחיר את פניה (זה קורה לא מעט), אנשי אם תרצו לא היו יכולים לעבור על זה בשתיקה. הם הגישו תביעת דיבה, והשבוע זכו בה. 125 אלף שקלים.
הניתוק בין העם לתקשורת גדול. בכוונה כתבתי "העם" ולא "חלק מהעם", כי לכולם מגיע סיקור הוגן, נקי, ללא פניות. לכולם מגיעה תקשורת ללא פייק ניוז, ללא רפש ניוז, תקשורת שמכבדת את עצמה ובעיקר את צרכניה, ובודקת פעמיים לפני שהיא מפרסמת, משדרת, לוחצת אנטר. לכן זה היה ניצחון משפטי של רבים כל כך. פסק דין שאומר: די. מספיק. שיכרון הכוח והזחיחות גדשו את הסאה.
כעיתונאית אני יודעת מהי עבודה בלחץ זמנים. במשך שנים עבדתי בעיתון יומי, וכשיש לחץ מטורף של זמן ושל עורכים – קורה שטועים. טעיתי ואני טועה. אבל הרבה יותר פעמים משטעיתי, ויתרתי על ידיעה כשלא הייתי בטוחה בה. אבל קדמון לא עשתה טעות. היא אפילו לא צלצלה לבדוק עם אם תרצו. לכן, כפי שנכתב בפסק הדין, קדמון לא יכולה לטעון לתום לב.
והעיתון? יש לו ברירה: או להתנקם באם תרצו, או לעצור ולעשות חשבון נפש. לשאול את עצמו באיזה אמוק הוא היה, שדחף אותו למצב כזה. אני לא בטוחה שזה מה שיקרה, אולי 125 אלף שקלים אינם כואבים מספיק. בשביל תשובה צריך שברון לב.
חשבתי מה היה קורה לו היו הדברים הפוכים. לו הימין היה תופס את עמדות המפתח בתקשורת. האם היה עושה לשמאל את מה שהיה שנוא עליו כל כך, כל כך הרבה שנים? ייתכן. אני מקווה שלא. פעם שמעתי על ניסוי התנהגותי: במחנה קיץ אחד, חילקו את הילדים לכהי שיער ולבהירי שיער. לפני שהתחרו ביניהם בכדורעף פרץ מנהל המחנה לאולם וקרא להם גזיר עיתון שמספר שהבהירים טובים הרבה יותר בספורט. המשחק התחיל, הבהירים ניצחו (בעזרת המדריכים). לאחר המשחק הם לעגו והשפילו את הכהים. אז הגיע במרוצה המנהל והתנצל: הוא לא קרא נכון, הכהים טובים יותר מהבהירים. שוב נערך משחק, והפעם הכהים ניצחו. ומה אתם חושבים קרה? הכהים רמסו את הבהירים, בלי לחשוב פעמיים.
אני מקווה שאנחנו לא כאלה. כשנכבוש את התקשורת נהיה מאוזנים, נקיים, הוגנים, מקצועיים. עכשיו רק צריך לעשות את זה.
