חודש וחצי אחרי שישראל כץ נכנס לתפקיד שר האוצר, משיכת היתר של מדינת ישראל ממשיכה לתפוח. ההוצאות גדלות בגלל משבר הקורונה, וההכנסות פוחתות בגלל הצניחה בגביית המיסים וההאטה בפעילות הכלכלית. בסוף מאי עמד הגירעון על 6 אחוזים, כ־43 מיליארד שקל מתחילת השנה. לפי ההערכות, עד סוף השנה הסכום יוכפל כמעט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מעמונה לליכוד: מאות מתפקדים חדשים מיו"ש למפלגת השלטון
– כשנשלוט בתקשורת לא נהיה כמו השמאל
– פריים טיים: המחיר האמיתי של המינוס
איך ממלאים בור של כמעט 100 מיליארד שקל עד סוף שנת 2020? כץ התחייב בשבוע שעבר שלא יהיו העלאות מיסים בשנת התקציב הנוכחית; במקום זאת תהיה התייעלות במגזר הציבורי. דבריו נאמרו יום לאחר דו"ח השכר במגזר הציבורי לשנת 2018. על רקע האירועים החדשותיים והתגברות המגפה, הדו"ח הזה עבר קצת מתחת לרדאר. וחבל. עיון בו יזכיר כמה עתיר שומן המגזר הזה.
דוגמה לכך אפשר לקבל בנתוני השכר הממוצע של עשרת בעלי השכר הגבוה ביותר בחברות הממשלתיות – עובדים שיכולים להיות גם מנופאי, נהג, מלגזן או "תורן שאלטר". בנמל חיפה, למשל, השכר הממוצע של עשרת העובדים הללו הוא 75,280 שקל לחודש, לעומת 65,800 שקל בממוצע לחבר הנהלה בכיר. בתעשייה האווירית מקבלים העשיריה "המעושרת" 95,475 שקל בממוצע, לעומת 90,584 שקל למנהל בכיר.
הפער הגדול ביותר בין העשירייה הפותחת של העובדים הזוטרים ובין עשרת חברי ההנהלה הבכירים נרשם בנמל אשדוד – 76,212 שקל לעובד לעומת 51,187 שקל למנהל. בחברת החשמל המנהלים מרוויחים יותר, אך בפער זניח יחסית – 74,042 למנהלים לעומת 72,006 בממוצע לעשרת העובדים בעלי השכר הגבוה ביותר.
אבל זו רק הצמרת. כמה מעובדי החברות הממשלתיות מקבלים שכר גבוה במיוחד? אולי מדובר רק בקומץ עובדים, והביקורת אינה מוצדקת? אז הנה נתונים נוספים מתוך הדו"ח: כמעט 60 אחוזים מעובדי נמל חיפה (590 מתוך כ־1,000 עובדים) מוגדרים על פי הדו"ח כ"בעלי שכר גבוה" ומקבלים שכר ממוצע של כ־43 אלף שקל בחודש. שכר דומה מקבלים גם 40 אחוזים מהעובדים בנמל אשדוד (530 מתוך 1,350 עובדים).
בחברת החשמל כמחצית מהעובדים (5,600 מתוך 11,500) משתכרים 37 אלף שקל בחודש בממוצע. בבנק ישראל 325 מתוך 792 עובדים מקבלים בין 40 אלף ל־52 אלף שקל בחודש. ברשות שדות התעופה, שנמצאת כיום במשבר הגדול ביותר בתולדותיה, 1,000 עובדים מתוך כ־4,400 (נכון ל־2018) קיבלו שכר ממוצע המתקרב ל־50 אלף שקל בחודש.
גם מצבם של העובדים ה"זוטרים" בחברות הללו לא רע בכלל. משכורתם הממוצעת נעה סביב 15־20 אלף שקל בחודש. ממוצע הוא נתון בעייתי: דו"ח השכר המתמקד בממוצע עושה חסד עם רבים ששכרם גבוה עוד יותר, הנהנים מהקופה הציבורית בסכומים המגיעים ל־60 אלף שקל ויותר בחודש, אך נעלמים בחישובי הממוצעים.
עד לפני שנתיים פרסם הממונה על השכר גם את דו"ח שיאני השכר במגזר הציבורי – פונקציונרים המקבלים שכר עתק מקופת המדינה. ב־2016 כיכבו שם "סדרן רב־תכליתי" בנמל חיפה המשתכר 70,870 שקל בחודש, נהג אוטובוס בחברת החשמל שמקבל 61,250 שקל בחודש, או מנהל מחלקת ניקיון משרד ברשות שדות התעופה, המקבל 50,600 שקל בחודש.
תנאי השכר המופלגים הללו אינם נחלתם הבלעדית של עובדי החברות הממשלתיות. גם עובדים של השלטון המקומי, מערכת ההשכלה הגבוהה ועוד נהנים מכך. הוסיפו לכך את הפנסיות התקציביות הניתנות לעובדי המדינה שפרשו וממומנות מכספי אזרחיה, ותראו שהמשימה של שר האוצר אינה פשוטה כלל. כמעט כל מי שקדם לו בתפקיד וניסה "לעשות סדר" נכשל. רובם לא העזו אפילו לנסות.
חשוב להבהיר, רוב עובדי המגזר הציבורי אינם מקבלים שכר גבוה ואין צורך לפגוע בשכרם. אין גם צורך בפיטורים המוניים. הבעיה היא המשכורות והקצבאות העולים בהרבה על הממוצע. הגיע הזמן לטפל בשכר המופלג, ועל הדרך גם לשפר באופן דרמטי את השירות שנותן המגזר הציבורי לאזרחים. הסיכויים לא גדולים, יש להודות, אך הבה נקווה שכן. אם לא, כולנו נשלם את מחיר הכישלון.
