משבר הקורונה הכלכלי לא הולך לשום מקום

קורונה אינה מלחמה, כך מתברר ככל שחולף הזמן וממדי המשבר הכלכלי הולכים ומצטיירים לנגד עינינו. בראשית ימיה הזכירה המגפה מלחמה: אירוע חיצוני לכלכלה שמשבית חלק ניכר מהמשק למשך זמן מסוים. אבל לאירועים כמו מלחמות יש נטייה שלא לגרום למשברים כלכליים עמוקים, משום שהם לא "באמת" כלכליים. ביום שאחרי המלחמה הציבור רוצה יותר מכול לחזור לשגרה. כל עוד המלחמה אינה הרסנית וקטלנית במיוחד, גם אין בעיה לחזור לשגרה. כוח האדם קיים ברובו, אמצעי הייצור קיימים, המוכרים רוצים למכור והקונים רוצים לקנות. לכן המשק לא רק חוזר מהר לרמת הפעילות הרגילה, הוא גם מפצה במידת מה על תקופת ההשבתה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "רוב הכותבים הטובים, המעניינים והחדשניים לא מגיעים מההגמוניה"
– דווקא כשנדרשת אחריות ממשלתית, נתניהו מאשים את העם
– פגישת עודה-פת"ח-חמאס: ההנהגה הערבית יורדת מהפסים

אבל קורונה אינה מלחמה. ההבדל בין סוגי האירועים הללו מתחדד בשבועות האחרונים. בהתחלה זה נראה דומה, בגלל הסגר. המדינה הנחתה אותנו להישאר בבית, וכולנו, או לפחות רובנו, צייתנו. נכנסנו למקלטים עד יעבור זעם. אבל מתברר שמגפה עובדת אחרת. הסגר הוסר אומנם, אבל ממש לא חזרנו לשגרה. מי מאיתנו לא חושש קצת לשבת במסעדה? מי לא חושב פעמיים לפני יציאה לקניות בקניון, שלא לדבר כמובן על ענפים שחזרתם לשגרה נראית רחוקה מתמיד, כמו ענפי התיירות הנכנסת והיוצאת? הסגר הסתיים אבל השגרה עוד רחוקה, ולכן גם כלכלת ישראל לא חוזרת לעצמה. יחלפו עוד חודשים רבים, אולי יותר משנה, עד שנראה פה משהו דומה לשגרה.

בזמן כזה קורים תהליכים שמשפיעים לטווח הארוך. עסק שסובל מירידה זמנית ומוגבלת בהכנסות יכול אולי לשרוד, אבל אחרי חצי שנה או שנה הוא קורס, וכבר לא קל כל כך להקים אותו מחדש. מי שיצא לחל"ת וחזר אחרי חודשיים וחצי יתאושש כלכלית עד מהרה, אך מי שמקום עבודתו קרס או צומצם מאוד כבר לא ישוב מהחל"ת. הוא יפוטר, וההתאוששות שלו תהיה קשה הרבה יותר. יש גם מגמות מדאיגות במבט רוחב על המשק, כמו למשל הזינוק באבטלת הצעירים. זו תופעה בולטת מאוד ברבות ממדינות אירופה, שבישראל לא הייתה קיימת כלל ערב המשבר. שיעור החזרה לעבודה של צעירים בני פחות משלושים נמוך משמעותית משיעור החזרה לעבודה של ישראלים מבוגרים יותר. כיצד זה ישפיע על ההורים שלהם? על ההשכלה שלהם? אפילו על גיל הנישואין? כל אלו שאלות שאיש עדיין לא יודע לתת להן מענה.

מה שבטוח הוא שמשבר הקורונה הכלכלי לא הולך לשום מקום, ולכן חייבים להתחיל לטפל בו הרבה יותר ברצינות. להפסיק להתייחס לזה כמו משהו שיימשך עוד חודש־חודשיים ויסתדר, ולהתחיל לנהל בחשיבה ארוכת טווח. לא להאריך את דמי האבטלה עד אוגוסט, אלא לשאול מה עושים עם 20 אחוזי אבטלה בישראל בדצמבר, או אפילו במרץ־אפריל בשנה הבאה. להפסיק לכבות שרפות ולהתחיל לתכנן, כי אין לנו ברירה אחרת.