כל מי שחווה שיטור יתר, זוכר את התחושה. האמת היא, שזה אפילו די פריווילגי להודות שאתה זוכר בדיוק מתי זה קרה לך. כי יש בישראל המון אזרחים שכבר מזמן לא סופרים. שלא יודעים למנות כמה פעמים הם עוכבו סתם, בגלל איזו השתייכות לקבוצת-על שהם נמנים עליה מרצון או שלא.
אצלי זו הייתה חצאית כתומה זוהרת, ארוכה ומתנפנפת. בקיץ 2005, כשקפצתי ממערכת מקור ראשון הסמוכה אל קניון עזריאלי, עיכבו אותי צמד שוטרים. ביקשו לעמוד בצד. שאלו איך קוראים לי ומה מספר תעודת הזהות, והתעניינו לדעת אם אני מתכוונת לחסום את הכביש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם השר רפי פרץ יאלץ להתפטר מהממשלה?
– גנץ בסיור בדרום: "מעבר אמ"ן לנגב הוא פרויקט לאומי"
– מלחמת רקע: סיפור של אהבה בימי כולרה
זו תחושה מגעילה. דוחה. המבטים המתחמקים של האנשים מסביב שמגבירים את מהירות הפסיעות ברחוב. המבוכה שאופפת. הרגשת העוול שחונקת את הגרון. כל זכויות האדם שלך צורחות בתוך הראש פנימה שזה לא הגיוני. באמת, אתם מעמידים אותי פה בגלל גוון החצאית שבחרתי ללבוש הבוקר? בגלל שיש לי כיסוי ראש על הקודקוד? אם אני נראית קצת אחרת מהלוק הרווח ברחוב התל-אביבי, אז הנחת העבודה היא שאני עומדת להתיישב על האספלט הרותח במרכז ציר התנועה?
גם אחרי שמשחררים אותך להמשיך בדרכך – לאחר דקות קצרות שכמאמר הקלישאה נדמות כנצח – הכול בפנים עוד פועם וגועש. עלבון וסערה וכעס. ועל כלום. באמת שבאירוע החצאית לא קרה כלום. הם לא דחפו, לא היכו, לא השפילו. רק העמידו בצד לכמה דקות מביכות במיוחד ומעצבנות לאללה.
וכל ההקדמה הארוכה הזו למה? כי הילדה החרדית הבוכייה שנקנסה אתמול ברחוב הירושלמי על חוסר עטיית מסכה, כיכבה אמש בכל מהדורות החדשות. זה אכן היה רגע מכעיס של שיטור יתר. הדרמה המיותרת של עצירת כל התנועה ברחוב כדי להגיע אליה מהניידת. הנזיפה שהתמשכה גם כשהיא נשנקה מבכי. הדו"ח שנרשם מול עיני אחיותיה הקטנות והתוהות. אי אפשר היה לצפות בזה מבלי שייחמץ הלב.
אבל למרות הכול ומתוך הבנה עמוקה של העלבון הצורב, הפיכת הרגע המוגזם ברחוב לפניה של האכיפה על לבישת מסיכות, היא חוסר אחריות. לצקצק אמש באולפן מול הסצנה הבלתי נעימה כאילו אירע כאן אסון נורא, זו טהרנות שפשוט אי אפשר להתהדר בה עכשיו. הרי דקות קודם, היה הדיווח המייאש והצפוי עד אימה על ההגבלות שהולכות וסוגרות עלינו מחדש.
שוטרים צריכים לשמור על החוק, גם ובמיוחד מול מי שהם אוכפים אותו עליו. לובשי המדים צריכים להפעיל שיקול דעת, מותר אפילו לבקש מהם רגישות. לא ייתכן שכתיבת דו"ח על אי-חבישת מסכה תהפוך למעצר אלים. ובכלל, עדיף לחלק כיסוי פנים למי שאין לו, ולא לקנוס.
ויחד עם זאת, גם לא ייתכן שתהיה כאן התעלמות גורפת מהנחיה פשוטה בעלת יכולת להציל חיים, כלכלה ושפיות. האדרה תקשורתית של מי שחטף על כך סנקציה כלכלית לא ממש עוזרת. למקבל הדו"ח וגם לסביבתו יסייע יותר פשוט לעטות מסכה.
