קוראים לי תמר ואני עובדת סוציאלית בצוות חוק נוער. תפקידי להגן על קטינים הנפגעים על ידי האחראים עליהם או הנתונים בסיכון. אני מניחה ששמעתם על השביתה שלנו, העובדות הסוציאליות, שהחלה אתמול (שני).
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
האם השר רפי פרץ יאלץ להתפטר מהממשלה?
בנט: אני יכול להשתלט על הקורונה בתוך חודש
הבנאים באים: סודה של משפחת הכשרונות המפורסמת בישראל
לצערנו מערכת הרווחה בישראל בקריסה, ובעקבות משבר הקורונה המצב החריף עוד יותר. כמות הדיווחים לרווחה על אלימות במשפחה, הזנחה והתעללות בילדים, נוער בסיכון ועוד, עלתה בכ-60 אחוזים, וצפויה להמשיך לעלות בעקבות העלייה באבטלה. הוגדרנו עובדות חיוניות לאורך כל התקופה והעומסים רק גדלים.
לפי ההערכות, בישראל חסרות כמעט 1000 עובדות סוציאליות. יש תקנים אך הם אינם מאוישים. אף אחד לא רוצה לעבוד כעובד סוציאלי בגלל התנאים הקשים, השכר המבזה, האלימות והעומסים. אני בעצמי עובדת חדשה ושוקלת ברצינות להסב מקצוע אם המחאה לא תעזור. במקצוע שלנו אנחנו נחשפות למקרים קשים, שאוזן אנושית מתקשה לשמוע, ואני לא רוצה לקום בבוקר לעבודה בידיעה שהמערכת לא מאפשרת לי לתת סיוע כראוי ואני נותרת חסרת אונים מול אנשים שזקוקים למענה ממני. מעבר להתמודדות הנדרשת מאיתנו כשלקחנו על עצמינו את המקצוע, מתווספת לנו התחושה הקשה הזו של התסכול.
אני נאלצת יותר ויותר להשיב לפונים אלי שאחזור אליהם כשאוכל, ולעיתים זה קורה רק חודשים לאחר מכן (!) משום שאנחנו נאלצות לעשות תיעדופים לא הגיוניים. אנשי מקצוע מכל התחומים פונים אלינו גם הם באופן יומיומי לייעוץ ולבקשת עזרה במקרים קיצוניים, ואנחנו מתקשות לעמוד בעומס. מדובר ביועצות חינוכיות, בגננות, בחוקרים מהמשטרה, רופאים, אחיות מטיפת חלב ועוד.
שואלים אותנו למה דווקא היום, לצד הקורונה. התשובה היא שזה היה צריך לקרות כבר אתמול. המצב הבטחוני, הבחירות והקורונה דחו את המאבק שלנו שוב ושוב, ונעשו ניסיונות למשא ומתן מול משרד האוצר שלא צלחו. כעת הגענו לצערנו למצב של להיות או לחדול.
דוגמה לדחיפות היא המשבר ברשת חסות הנוער, המטפלת בבני נוער המצויים בקצה הרצף הטיפולי- חינוכי לאחר שכל ניסיונות הטיפול הקודמים נכשלו. ידוע לי על כמה נערות שברגעים אלו ממש מסתובבות כנראה באזורים מפוקפקים, עוסקות בזנות, משוטטות, משתמשות בסמים… יש להן עובדות סוציאליות שמודעות למצבן, אך בשנתיים האחרונות נסגרו כ-15 מעונות של חסות הנוער- כמעט ללא פתיחת מסגרות חלופיות, ולכן אין לאן להפנות אותן ולמעשה אין להן מענה. ממה שידוע לי באופן אישי, רק באזור המחוז שלי יש כעשרים קטינות כאלה. מיותר לציין שרבות מהן (אם לא כולן, לדעתי) עומדות תחת צווי הוצאה מהבית של בית המשפט לנוער, אך כל עוד אין מקום פנוי עבורן – זה לא משנה. ההמתנה למסגרות האלה יכולה להיערך כשנה, בני הנוער שנמצאים בסיכון משמעותי נותרים ללא פתרון. אני מניחה שהקוראים שמעו על בני נוער במצבי מצוקה שנמצאו ללא רוח חיים.
הגענו למצב של פיקוח נפש ממש, במקרים בהם אנחנו רוצות לעזור אך אין לנו את המשאבים הראויים לעשות זאת. זהו מאבק למען החברה שלנו, למען ציבור שלם שנזקק לנו בעיתות מצוקה שונות לאורך החיים. אנחנו דורשות מהמדינה לקחת אחריות, ולאפשר לנו לסייע. דורשות הנשמה כי נחנקנו.
