האותיות ח"ל בז'רגון הצבאי הבלתי-רשמי הן ראשי תיבות של "חייב לעבור". אלה מוצמדות בדרך כלל למי שהצבא סימן מראש שרק במקרים קיצוניים הוא או היא ייזרקו מקורס כלשהו. זה יכול להיות בנו של מפקד היחידה הרלוונטית, וזה יכול להיות בן מיעוטים או מגזר מסוים שחשוב לצבא להתגאות בו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לראשונה: מפקד אוגדת איו"ש יהיה בן ההתיישבות
– "הטיפול במגפה איבד כיוון": פרופ' סיגל סדצקי מתפטרת
– המשבר הכלכלי מביא למכת התאבדויות בעזה
ראשי התיבות האלו הם לא מדיניות רשמית בצבא. הם אפילו חצי בדיחה. אבל גם בבדיחה יש שמץ של אמת. בתחילת השבוע פרסם משרד החוץ את רשימת ההמלצות של ועדת המינויים העליונה לתפקידי שגרירים ברחבי העולם, שנדרשות לקבל כעת את אישור הממשלה. בין השמות הובלט שמו של "השגריר הבדואי הראשון" איסמעיל חאלדי, יליד הכפר ח'וואלד שבגליל התחתון שמונה לשגריר ישראל באסמרה שבאריתריאה.
אולם בעבר הלא כל כך רחוק, פורסמו מספר התבטאויות של חאלדי שאפשר להגדיר אותן כלא דיפלומטיות או מייצגות את מדינת ישראל בלשון המעטה. בשנת 2015 עבד חאלדי בשגרירות ישראל בלונדון והיה ממונה על המאבק בארגוני החרם BDS נגד ישראל. במקור ראשון דווח אז כי תקף קולגה במשרד החוץ בתגובה לפוסט שלה בפייסבוק וכתב לה: "שנאתכם לערבים ומוסלמים – גרועה יותר מהאנטישמיות שהייתה נגד יהודים".
כששוחרר יהונתן פולארד מהכלא האמריקני, כתב חאלדי פוסט המבקר את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששמש אז גם כשר החוץ. תקציב המדינה שאושר באותם ימים הביא את חאלדי לכתוב: "עכשיו בואו נבדוק מה יקבל עדיפות: מרגל יהודי באמריקה, התנחלות בגדה או כפר בדואי ללא דרך גישה?"
דרך הגישה לכפר בו הוא מתגורר הביאה אותו גם להצטלם בפוסט אחר ליד המקום בו לדעתו הייתה צריכה לעבור, ולכתוב: "לפעמים אני נושך את לשוני כי איני רוצה לומר אפרטהייד. עבור הקיבוץ אפשר לבנות את זה אך עבור חאוואלד אי אפשר"?
ההתבטאות שגררה אולי את הביקורת החריפה ביותר, ועליה התנצל חאלדי מאוחר יותר, פרסם גלעד צוויק באתר מידה בשנת 2017. חאלדי פרסם פוסט באנגלית בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו בו קרא ל”מאבק” ואף איים בפניה לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי למנוע הפיכתה של ח’וואלד ל”גטו מבודד”. הרקע לפוסט של חאלדי הוא כוונתן, לטענתו, של רשות מקרקעי ישראל והמועצה האזורית זבולון, אליה משתייך הכפר ח’וואלד, למכור חלק מאדמות הכפר הבדואי לגורמים חיצונים – צעד שיקשה לכאורה על ילידי המקום לרכוש קרקע במקום ובכך יוביל לנישולם. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי הגיבה אז ואמרה: "משרד החוץ הישראלי לא יוכל לסבול התבטאויות חמורות כאלה נגד מדינת ישראל של דיפלומט שלנו".
צריך להגיד את המובן מאליו: יש חשיבות גדולה לשילובם של מגזרים רבים ככל האפשר במגזר הציבורי בכלל, ובסגל הדיפלומטי הבכיר בישראל בפרט. חאלדי הוא אזרח מן המניין וכמדינה שחרטה על דגלה שוויון זכויות זוהי חובתה לתת הזדמנות שווה לבני המיעוטים להיות חלק ממנה ומנציגיה בעולם. במקרה הזה, יש שיטענו אפילו שעצם עובדת היותו בדואי, מחזקת את הטענה הזו ותורמת לתדמית שישראל מבקשת לשווק החוצה.
השאלה היא, כמו תמיד, המחיר. בתגובת משרד החוץ לפניית אתר מקור ראשון נכתב: "בפני הוועדה עמדו דברים לא הולמים שכתב לפני מספר שנים ברשתות החברתיות במסגרת מאבק אזרחי של אנשי הכפר חוואלד. חאלדי הסיר ביוזמתו הפוסט הפוגעני והתנצל. במקביל התקיים הליך בדיקה משרדי וננקטו מולו צעדים משמעתיים". בנוסף נכתב בתגובה: "כבן למגזר הבדואי מתקיים מתח בין מעורבותו של חאלדי במאבק האזרחי לצמצום פערים לבין תפקידו הייצוגי המחייב. חאלדי ער למתח זה. איסמעיל חאלדי מהווה דוגמא של שילוב מוצלח ושל יכולות שיש לטפחם ולעודדם".
ועל האמירה הזו, על אותו "מתח מתמיד" ראוי להתעכב. ניסיתי לדמיין את עצמי כאיש משרד החוץ המייצג את ישראל בימי הגירוש מגוש קטיף. האם הייתי זונח את אחיי ואחיותיי שנעקרים ממפעל חייהם בגלל תפקידי הדיפלומטי? האם אוכל לשפוט את חאלדי שמצוי באותו מתח מתמיד בין תפקידו הרשמי לחייו האישיים והמאבקים הכרוכים בהם? האם הייתי נשאר בתפקיד או מתפטר ופועל על פי אמונתי?
חאלדי בחר לעשות את שניהם במקביל, דבר שלא היו עוברים עליו לסדר היום במקרה אחר. כל נושאי התפקידים במגזר הציבורי יודעים שזהו המחיר שהם נאלצים לשלם עבור הזכות לשרת את המדינה. כמו שרמטכ"ל, שופט שלום או הממונה על השכר במשרד האוצר נאלצים לכבוש את הביקורת שאולי יש להם על ממשלת ישראל בתחומים מסוימים, למרות שחופש הביטוי שלהם נפגע.
השאלה כאן לא מופנית לחאלדי. השאלה היא האם משרד החוץ היה נותן הנחת מגזר אם חאלדי היה יהודי ומתבטא בצורה כזו נגד מדיניות ממשלת ישראל. האם הרצון להתגאות ב"שגריר הבדואי הראשון" היה חזק יותר מכל אותן התבטאויות?
אני מתקשה להבין איך דיפלומט במשרד החוץ, שמבין את המשמעויות של בית הדין הבינלאומי בהאג, קורא לשפוט את ישראל שם. נשגב ממני, איך דווקא ממי שמכיר מקרוב את הטענות לגזענות ואפליה של ארגוני החרם על ישראל כותב בפוסטים באנגלית שהוא נושך את שפתיו כדי לא לומר אפרטהייד, אך כמובן ברור לכל מה הוא חושב.
שגרירי ישראל בעולם הם המייצגים של מדינת ישראל ומדיניותה. האם יוכל חאלדי לעמוד מול אלו המבקשים להשחיר את מעמדה ותדמיתה, ולומר בלב שלם שאין אפליה, אין גזענות וזו סתם עלילת דם? האם ניתן רק להסתפק בעובדה שבדואי מונה לשגריר כדי להוכיח שאין אפליה ולהתעלם מהתבטאויות שלו שטוענות את ההיפך? האם נאמנות למדינה ולערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית היא לא תנאי בסיס?
אין כאן כל כוונה לדרוש שחאלדי יכבוש את מחאתו או יתחפש למשהו שהוא לא. המתח המתמיד שבו הוא נמצא מובן גם כן. אבל יש גבול של הכלה ששירות החוץ הציבורי לא אמור ולא יכול לסבול, וגם לא היה מוכן לסבול במקרים אחרים, ובצדק. השאלה היא כעת האם ממשלת ישראל תצייר את קו הגבול הזה, או שחאלדי גם הוא ח"ל – חייב לעבור.
