בתחילת משבר הקורונה קראתי שהסרט 'התפשטות', שיצא למסכים בשנת 2011 מתאר מציאות (בדיונית) דומה מאוד לזו של הנגיף האמיתי: נגיף שמופץ ממזרח אסיה (בסרט מדובר בהונג קונג) לכל העולם באמצעות התעופה הבינלאומית, ומחולל נזק בריאותי וכלכלי חסר תקדים. צפיתי אפוא בסרט, ואני זוכר שיותר מכל הסצינות הקשות של מראה החולים הנגועים טילטלו אותי הסצינות הקשות עוד יותר שבהן אנשים שעבודתם הושבתה ואין להם מה לאכול בוזזים חנויות מזון, או נלחמים ביניהם באלימות על חבילות סיוע של שירותי הרווחה. כך נראית חברה בהתפוררות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
המחיר ששילמנו תמורת הכותרת "השגריר הבדואי הראשון"
לראשונה: מפקד אוגדת איו"ש יהיה בן ההתיישבות
רגע מכעיס של שיטור יתר הוא לא סיבה להתנגד לאכיפת מסכות
ברוך השם, הקורונה עוד לא הביאה אותנו למצב הזה, וברגע הזה גם קשה לדמיין אפשרות כזו בחברה הישראלית הכל כך סולידרית לכאורה. אבל ידוע שסכנת חיים, או אפילו סכנות פחות חמורות אבל כאלה שמסכנות איכות חיים בסיסית, עלולות להוציא מבני אדם את היצרים היותר אפלים שלהם, ואין סיבה להניח שהישראלים הם עד כדי כך עם סגולה שיהיו לגמרי חסינים מתופעות כאלה. אז ברשותכם, ועם כל הקושי לקבל זאת, הנה התרחיש הדי ריאלי שעלול להביא אותנו למחוזות האלה.
העובדה הבסיסית היא שמאות אלפי ישראלים נמצאים היום ללא עבודה, ובמצב של אובדן כל כך הרבה מקומות עבודה, רבים מהם גם נמצאים בתחושה שאין להם סיכוי להשיג עבודה. כלומר, קיימים לא רק אבל וצער על מקום העבודה שהלך, אלא גם ייאוש ואובדן תקווה להשיג מקום חלופי, וזה גרוע יותר. חשוב גם לזכור שבחלק גדול מהמקרים האלה מדובר בשני המפרנסים של המשפחה שאיבדו את עבודתם כמעט במקביל, או במפרנס/ת יחיד/ה במשפחה חד הורית.
בכמה מדינות במערב החליטו להתמודד עם המשבר בדרך יקרה אבל אפקטיבית מאוד; היינו, שהמדינה תכסה את משכורתם של העובדים שפוטרו או איבדו את עבודתם העצמאית, או לפחות אחוזים משמעותיים מאוד ממנה. לא ברור כמה זמן תוכל הגישה היקרה הזו להחזיק מעמד, אבל לפחות בינתיים היא נותנת למפוטרים תקווה ואורך נשימה. זה לא רק עצם סכום הכסף שממשיך להיכנס כל חודש לחשבון הבנק, אלא גם הידיעה מה גובה הסכום נותנת לאנשים מידה של בטחון מחודש לחודש ואפשרות לכלכל את צעדיהם, גם אם בחסכנות גדולה מבעבר.
מדינת ישראל בחרה בדרך התמודדות אחרת. היא לא מסבסדת ישירות את האזרחים, אלא את המעסיקים או את המגזרים השונים של העצמאים. לכל קבוצת עובדים מוגדר סכום פיצוי כולל, והם אמורים כבר איכשהו להסתדר ביניהם. כך גם קרה שרשת 'פוקס' היתה אמורה לקבל מענק גדול כדי שימשיך להעסיק עובדים רבים ככל האפשר, בדיוק כשהמנכ"ל דיווח שהוא הולך לחלק דיבידנד גדול עוד יותר לבעלי המניות שלו. רק הסקנדל שפרץ, הביא את בעלי הרשת, הראל ויזל, לוותר על המענק. אבל סביר שהאבסורד הזה מתקיים גם בחברות נוספות.
באופן טבעי, השיטה הישראלית כמובן טובה יותר למדינה. כך היא מגדירה את הסכום הכולל שתוציא כפיצוי, מבלי להיכנס להתחייבות לפצות את כלל חסרי העבודה, התחייבות שקשה מאוד להעריך מראש את משמעותה הכלכלית. אבל האזרחים הם הסובלים: במצב כזה, רק השכירים, אם בכלל, יכולים לדעת איזה אחוז ממשכורתם הקודמת יקבלו בחשבון הבנק, וממילא על איזה סכום הם יכולים לבנות את התקציב החודשי הנוכחי. העצמאים צריכים להתעמת עם כלל חבריהם העצמאים על גודל העוגה הספציפית שלהם מתוך עוגת העצמאים הכללית. זה כשלעצמו מהווה ביטוי ציורי סמלי של העימותים הפיזיים על חבילות הסיוע הממשלתיות שנראו בסרט.
זאת ועוד: כפי שראינו בפרשת 'פוקס', הקריטריונים לחלוקת הכספים אינם הולכים בהכרח לפי מצבו הכלכלי של הנזקק, או לפי איכות תרומתו למשק. הסכנה העיקרית היא אפליה לפי כח פוליטי או כלכלי. בעבר כבר ראינו שקבוצות עובדים מתפקדות לליכוד כדי להשיג הישגים שלא היו זוכים להן בלי הכח הפוליטי הזה. במקביל, גם החרדים זוכים להטבות שלא היו יכולים לחלום עליהן אלמלא כוחם הפוליטי. אם ינוצלו המשאבים הפוליטיים האלה להשגת משאבים חומריים גדולה יותר מזו שמצדיקים הקריטריונים האוביקטיביים, הלך עלינו. התסריט של מכות ברחובות בין קבוצות עובדים שונות ממש לא יהיה תרחיש בדיוני.
זה נכון במיוחד לגבי החרדים. הויכוח על ההטבות לבני הישיבות נמשך כבר שנים ארוכות. אבל כל עוד מצבו של מעמד הביניים הישראלי הלך והשתפר באותן שנים, וגם מצבם של העניים היה איכשהו נסבל, הויכוח לא חרג מגבולות עמודי הדעות, פוסטים ברשתות החברתיות, ופה ושם גם קצת הפגנות. במקרה של משבר כלכלי חריף, גם העימות הזה, שהטיפול בו נזנח בשנים הטובות, עלול להגיע להתפרצויות אלימות.
למניעת התרחיש הקשה הזה דרושים כמה תנאי יסוד:
- העמדת ההתמודדות עם הקורונה מעל כל סעיף אחר בסדר היום הישראלי, למעט עניינים הנוגעים לפיקוח נפש. לא סיפוח; לא תיקון עוולות מדומות, או אפילו נכונות, שנעשו במערכת המיסוי של ראש הממשלה; קל וחומר לא תרגילים פוליטיים כנגד יריבים פוטנציאליים, או תרגילים לביטול או דחיית משפטו של ראש הממשלה. כל אלה צריכים להידחות מפני עיסוק בלעדי בקורונה. גם כל סעיף תקציבי שאיננו נוגע להתמודדות עם סכנות קיומיות אחרות צריך להיות משועבד לטובת התמודדות עם הקורונה, ובכלל זה הפיצוי לנפגעיה הכלכליים. אגב, משפטו של ראש הממשלה צריך בכל זאת להתקיים כסדרו, כדי שאף ישראלי לא יצטרך לחשוד שהמגיפה שהתרגשה עלינו מנוצלת כדי לשבש את אורחות הדמוקרטיה הבסיסיות. תחושה כזו, גם היא מסוכנת מאוד למירקם החברתי שלנו.
- הפיצוי צריך להינתן לאנשים ולא למיגזרים, והוא צריך להיות שקוף וענייני לגמרי בקריטריונים שלו: אנשים שהכנסותיהם X יקבלו סיוע Y. וכן הלאה. שום מעורבות פוליטית אסור שתהיה כאן – לא לטובת החרדים, לא לטובת המתנחלים, לא לטובת החקלאים, או כל מגזר אחר; רק לטובת ההגינות כלפי כל אדם ואדם. ממילא, החרדים לא אמורים לקבל תשלום על לימוד התורה שלהם, אלא רק פיצוי למצבם הכלכלי, בדומה לכל בעל הכנסה דומה.
- הפופוליזם הישראלי מהסוג של מנחם בגין, שרצה 'להיטיב עם העם' והוביל אותנו למשבר הכלכלי החריף ביותר עד הקורונה, חייב להיפסק. מצבי משבר הם בדיוק המקרים שבהם צריך לאמץ את דרכו של בן-גוריון, שאמר: 'אני לא יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה רצוי לעם'. במצבים רגילים, משפט כזה כמובן מאוד מסוכן, מפני שיש בו יותר משמץ של נטייה דיקטטורית. מצבי משבר מצדיקים אמירה כזו, אבל גם הפיקוח שאכן לא מסתתרת מאחוריה נטייה דיקטטורית חייב להיות ללא פשרות. במקרה של ראש ממשלה העומד לדין פלילי, זה אפילו חיוני במיוחד: אסור לאפשר לו להחליט על שום דבר באופן בלעדי. חייבת להיות מעין 'ועדה קרואה' של נציגי כלל סיעות הקואליציה, שרק היא תהיה מוסמכת לקבל את ההכרעות הקשות.
סוג ההחלטות צריך להיות כזה שרק מיגור הקורונה ומיגור המשבר הכלכלי הכרוך בה עומד לנגד עיניו, ולא שום אינטרסים צדדיים, אישיים או מגזריים.
