לפני כשבוע, עוד טרם התקבלה החלטת הממשלה להגביל תפילות עד 19 מתפללים, החלטנו בפעם השנייה על סגירת בית הכנסת בקהילה בראשה אני עומד. זוהי למעשה הפעם השנייה בה קיבלנו כקהילה החלטה מורכבת ולא פשוטה כלל. בגל הראשון, עוד טרם התפרצות המגיפה והחלטת משרד הבריאות לאסור תפילה במניין, הודענו על סגירת בית הכנסת בקהילה בה כולם כל כך מחוברים ואוהבים את בית הכנסת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוק החירום: במלחמה בקורונה, אין זמן לקוסמטיקה
– יהודי, נוצרי, מוסלמי ובודהיסטי משיקים אפליקציית תפילה לקורונה
– מחאת העו"סים: "דורשות הנשמה כי נחנקנו"
השבוע שמענו קולות סותרים בציבוריות הישראלית ביחס להוראות החדשות. יש מאלו שהלינו על כך שבתי הכנסת זוכים להקפדה יתרה ביחס למסעדות, קניונים ועוד, ויש שסברו שאת בתי הכנסת כבר היה צריך לסגור מזמן.
החלטתנו לסגור את בית הכנסת פעמיים, כמובן שלא נבעה חלילה מזלזול בערכו הרב של בית הכנסת. בית הכנסת עבורנו, ועבור רוב עם ישראל – דתיים ומסורתיים כאחד – הוא לב הקהילה, והוא המקום החיוני ביותר. הוא נצרך בהרבה רמות בחיים שלנו – הן כבית תפילה, הן כמקום לימוד תורה, כמקור של חוסן ותמיכה הדדית, וכן בהיבטים חברתיים וקהילתיים נוספים.
למרות כל האמור לעיל החלטנו לסגור את בית הכנסת וזאת בשל העובדה שישנו אלמנט אחד שקודם בחשיבותו אפילו לבתי תפילה – חיי המתפללים ומשפחותיהם, לצד מעגלים נוספים של כל מי שבא איתם במגע. שמירת חיי אדם היא ערך עליון ביהדות כלפי כל אחד ואחת, וודאי כלפי הורינו, סבינו וסבתותינו, וכל הדור הקודם שבזכותם אנו קיימים, כפשוטו.
עם ישראל הוא עם שהקהילתיות והמשפחתיות הם חלק בלתי נפרד מהזהות שלו. אנו עם שמרבה בחיבוקים ואהבה. חשוב לזכור עם זאת לזכור שהחיבוקים מהווים גילוי חיבה ואהבה בין בני אדם, והדבר שבראש ובראשונה צריך לשמור עליו כשאנו באמת אוהבים מישהו זה על החיים שלו. במילים אחרות, במצב של קורונה, הריחוק הוא למעשה הגילוי הנעלה ביותר של האהבה בין קרובים.
לכן, עם כל הצער והקושי שכרוכים בצמצום התפילות בבתי הכנסת ובריחוק חברתי, זהו צו השעה האמיתי והנצרך כדי שבעזרת השם נצליח בעתיד להביע את האהבה שלנו כלפי יקירינו גם בצורה מעשית. הניסיון קשה, אך כפי שלימדה אותנו התקופה המתעתעת שאנו חווים, הוא שווה כל דקת ציפייה לחיבוק חם, אמיתי שבעזרת השם יגיע ממש עוד רגע.
