המפגינים בארצות־הברית תוקפים פסלים של קולומבוס, וושינגטון וטדי רוזוולט. סטודנטים באוניברסיטת ויסקונסין דרשו להסיר גם פסל של לינקולן. "הוא אמנם התנגד לעבדות", טענו, "אבל לא היה בעד השחורים". בלונדון היה צריך להגן במחיצות ברזל על פסלו של צ'רצ'יל, שהושחת בידי מתפרעים. אוניברסיטת פרינסטון הודיעה שתמחק את שמו של הנשיא הפרוגרסיבי וודרו וילסון מכל המבנים בקמפוס. וילסון היה נשיא פרינסטון לפני שהתמודד לנשיאות ארה"ב. כאשר שאלו אותו למה עזב את העולם האקדמי, השיב: נמאס לי לעסוק כל היום בפוליטיקה. דומני שהפוליטיקה האקדמית של אז הייתה משחק ילדים ליד טרלול התקינות הפוליטית של היום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה שלמרות הסקרים, הבחירות פתוחות
– ישראלים, נעים להכיר: התנועה הפרוגרסיבית עשתה עלייה
– טלוויזיה אחראית לא נותנת במה לאיום ברצח
אבל מה רע בעצם במתקפה העכשווית נגד ההיסטוריה המערבית? המתפרעים והמצנזרים מצביעים על ציטוטים לא נעימים של גיבורי ההיסטוריה הללו, בדרך כלל נגד שחורים, מוסלמים או אינדיאנים. למה לא למחוק מגלריית הגיבורים שלנו אנשים שהתבטאו באופן בעייתי?
לשאלה הזו יש שתי תשובות נפוצות, ושתיהן אינן מוצלחות. התשובה הראשונה היא שקורבנות העבר צריכים לשכוח את ההיסטוריה ולהמשיך הלאה. אבל אנחנו היהודים יודעים שאסור לשכוח את העבר. אנחנו עדיין צמים ומתאבלים על חורבן בית המקדש, ועדיין כועסים על צוררי עמנו מימי קדם. לפני שנתיים פרסם מוזיאון ישראל באינסטגרם תמונת פסל של אדריאנוס קיסר ולצידה הכיתוב הבא: "הקיסר הרומי הדריאנוס נשא אישה, אבל חי באופן גלוי עם מאהב צעיר… שבוע גאווה שמח!". אנשים כתבו בזעם למוזיאון שאדריאנוס צורר היהודים רצח מאות אלפי יהודים בזמן מרד בר כוכבא, גזר גזירות שמד נגד היהדות והחריב את היישוב היהודי בארץ ישראל, ותמהו האם על כל פשעים תכסה גאווה. בתגובה הוסיף המוזיאון הערה: "העולם כולו ראה אותו כמנהיג גדול, אך בזיכרון היהודי הוא ידוע כצורר". משונים, היהודים האלה; מתעקשים לזכור.
אם כך, למה לא להתנכל לצ'רצ'יל על דבריו נגד המוסלמים ובעד הקולוניאליזם? תשובה לא מוצלחת שנייה גורסת שאסור לשפוט אנשים לפי אמות המידה המוסריות של זמננו, אלא לפי אמות המידה של תקופתם, שהיו נמוכות יותר. התשובה הזו אינה מוצלחת בעיניי, משום שהיא מניחה שתי הנחות שגויות. ראשית, היא מניחה רלטיביזם מוסרי, כלומר: שאין מוסר מוחלט, אלא רק נורמות התלויות בתקופה. שנית, התשובה הזו מניחה שהתקופה שלנו עולה מבחינה מוסרית על תקופות אחרות, וגם ההנחה הזו נראית לי מופרכת. יש לא מעט נורמות של המאה ה־21, למשל בתחום המוסר המיני ויחסי המשפחה, שהיו מעוררות תימהון, חרדה וזעזוע אצל אבותינו – ולדעתי יעוררו תימהון, חרדה וזעזוע גם אצל נינינו.
אז למה בכל זאת ההתנפלות הרטרואקטיבית על גיבורי העבר פסולה בעיניי? משום שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. זה נכון אפילו לגבי גיבורי התנ"ך, להבדיל. המקרא מעריץ את דוד המלך, אך אינו מסתיר את חטאו בפרשת אוריה החתי. דוד המלך היה אדם גדול מאוד, וחטא יחיד אינו מאפיל על גדולתו.
הטהרנים של המאה ה־21 תוקפים את גיבורי ההיסטוריה על סמך חטא אחד ויחיד: גזענות נגד "אנשים עם צבע". אבל אפשר לחשוב על עוד כמה חטאים אפשריים. אם, למשל, נמחק מהזיכרון הקולקטיבי כל אדם גדול שחטא באנטישמיות, נצטרך להוציא מהספריות את שייקספיר, דוסטויבסקי ורבים אחרים. גם לא מעטים מגיבורי התרבות השחורים חטאו באנטישמיות, ביניהם מלקולם אקס וג'סי ג'קסון, שהתלונן שניו־יורק היא עיר יהודית, ובלשונו: "חיימי־טאון". ובניגוד לצ'רצ'יל, אי אפשר לזקוף לזכותם את הצלת העולם, בצד השני של המאזניים.
המבחן בעיניי הוא פשוט. אין שום מקום לאהדה כלפי רוצחי המונים ודומיהם. נבוכדנצר ואדריאנוס, טורקוומדה וחמלניצקי, היטלר וסטלין ומאו, כולם אנשים מתועבים, שצריך למחוק כל התייחסות חיובית כלפיהם. לא כך צריך לנהוג באנשים טובים, שכשלו מדי פעם במעשה או בדיבור. גם אם לינקולן וצ'רצ'יל לא היו צדיקים כדוד המלך, הם היו אנשים גדולים, שהביאו הרבה טוב לעולם. מן הסתם גם הם עשו לפעמים מעשים רעים, ודיברו לפעמים לא יפה. הם לא היו מושלמים. הם רק היו אנשים גדולים מאוד.
מאחורי המתקפה הברוטלית על ההיסטוריה המערבית עומדת האמונה שבלי לשנות את ההיסטוריה אי אפשר לשנות את ההווה; שבני מיעוטים לא יוכלו להצליח כל עוד החברה מהללת דמויות היסטוריות שלא מספיק העריכו את המיעוטים הללו. אנחנו, היהודים, חושבים אחרת. שייקספיר היה אדם גדול, אף שכתב את "הסוחר מוונציה". איך נוכל להתמודד עם הסטריאוטיפ האנטישמי שקידם שייקספיר? לא נמחק אותו מהספרים; פשוט נוכיח שטעה.
