עברנו את הגל הראשון, במצב צבירה כזה או אחר. כל אחד התכנס בתוך ביתו. אחר כך התחלנו לצאת לחופשי. כל פעם קצת. טיפה אחר טיפה. ועכשיו הלהיט החדש – חדרי בריחה אאוט, חדרי סגירה אין – קבלו את: "מי בבידוד". אולי בורכתי בגל הראשון ולחלק מהקוראים מה שאכתוב הוא המציאות של חצי השנה האחרונה. אבל מה שקורה סביבי זה פשוט רולטה. אצל מי ייפול הבידוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זהירות, נשים למדניות
– ריחוק חברתי: גילוי האהבה הנעלה ביותר
– רגע לפני ש"איש הישר בעיניו יעשה"
הכנסתי את השבת האחרונה עם תמונות שוברות לב ששלחו חברות. חשבנו שבכינו את הכול כשההורים שלחו תמונה לבדם בליל הסדר? כשהאח הרווק שלח תמונה לבדו ביום העצמאות? אבל אז הלב נשרף מתמונה של "שולחן ילדים" בשבת בכניסה לאחד מחדרי השינה, כששניים מילדי המשפחה בבידוד. התחלתי לדמוע מלדמיין את שירת "שלום עליכם" – מקצוות שונים של הבית. פיצול. הפרדה. כמה כואב.
ממש פה במוצש התחיל בגל הראשון פרויקט מהמם על משפחות/חברים בבידוד. אבל לא הרבה משפחות יכולות להרשות לעצמן לבודד את כל המשפחה. עד שחזרנו לעבודה, יש לנו כל כך הרבה מה להפסיד. חשבון הבנק, שנאכל במשך שלושה חודשים, חייב להתחיל להכניס. חלק מבני הזוג עצמאים ומוכנים גם לפתוח אוהל בגינה שמתחת לבית, ולו כדי שיוכלו לחזור לעבודה. אז מתחילים לפצל בתוך המשפחה. הייתי ממש חיה בשלום אם כל משפחה הייתה מחליטה מהו הגיל הסביר להכניס ילד לבידוד – בלי לדאוג לצלקות עבורו לכל החיים; אבל מה שקשה עוד יותר הוא השיפוטיות שהתחילה לחגוג. אלו הכניסו את הילדה בכיתה ד' ולמישהי זה נראה נורא ואיום, לעומת ההם שאצלם האמא נכנסת לבידוד עם הילדים. אל תשפטו, אל. אי אפשר לדעת. אל תדון אדם עד שתגיע לבידודו.
"המחלה של הדתיים" – עוד סיסמה שבאה לפלג ולהרגיז. אבל המציאות מראה, במיוחד ביישובים ובקהילות, שאנחנו מתראים יותר עם אותן משפחות כל הזמן. אנחנו גם השכנים וגם החוגים וגם הבית הכנסת וגם התנועה. לכן כשבמשפחה אחת יש חולה קורונה, עשרות משפחות מושפעות. בהיעדר טלפון מסודר ממשרד הבריאות, הרבה אנשים צריכים להחליט לבד האם הם נכנסים לבידוד או לא. והנה מתחילה חגיגת הריכולים "ותהום כל העיר". נו ברוך ה', טוב שיש על מה לדבר. אבל בנפשנו הדבר, שהרי לא יעזור, ברגע שיש מבודד אחד, הכנפיים המגוננות שלנו מחביאות את הגוזלים שלנו, ויחד עם זאת מרחיקות גוזלים של אחרים. והדעות נעות מן הקצה אל הקצה. היא מגזימה, היא קיצונית. מה, היא לא מבינה שזו המציאות החדשה שלנו בשנתיים הקרובות, צריך לעשות מה שמפרסמים וזהו – לא להגדיל ראש. ומן העבר השני – איך ההוא לא דיווח, והרי עבר ליד חולה מאומת, ואולי לא היה לידו רבע שעה – אבל לפחות 12 דקות, האינטרס האישי שלו עולה על הציבורי… וכך עוד ועוד.
איזה עולם משוגע, משוגע. ליבי יוצא אל משפחות החולים. לקחתי על עצמי לשלוח להם לפחות בדיחה ביום – כי הצחוק טוב לבריאות. ואיך אפשר בלי מילה על משפחות המבודדים שסופרים רגע לרגע, ועל המיילים היישוביים – וחוסר הכבוד הגורף לדיסקרטיות, לסודיות רפואית. איך כתבה לי מישהי? חברה שאלה אותה למה היא לא סיפרה שהיא עושה בדיקת קורונה, ומה יש לה להסתיר, ושבכלל אין לה תסמינים אז מה הסיפור. וכולם ראו שאמבולנס חנה מול הבית שלה, אז מה הסיפור. וההיא מכווצת כולה, ממחלה שיש לה ועדיין לא סיפרה לאנשים הקרובים לה ביותר – אמורה לתת דין וחשבון מול בית המשפט לדיבות קטנות.
סיטואציה הזויה. אני רוצה לשמור על עצמי, אני רוצה לשמור על הילדים שלי. אני רוצה בעיקר לשמור על החירות שלי לצאת לעבוד. מצד שני, הכול כל כך לא ברור ומעורפל – הנחיות שונות וסותרות. אבל אם זה מה שאנחנו מקבלים מהשלטון, אני יכולה להבין למה כל אחד מפעיל שיקול דעת. ככה זה כשדברים לא בהירים. וקשה, קשה מאוד לא לשפוט את שיקול הדעת של הזולת, שברוב מקומותינו משפיע ישירות על כל הקהילה.
ולסיום, למה כן מסכה. הכי היה לי קל להסביר את זה לילדים. הם סיפרו שאמרו להם שבכלל לא ברור שזה עוזר. אמרתי להם שמבחינתי זה לא רלוונטי, המסכה כאן היא קצת כמו כיסוי ראש, או כיפה או ציצית. היא מזכירה לנו ערכים נוספים שנלווים. ריחוק חברתי, שטיפת ידיים ותפילות אינסופיות שייגמר כבר. שיעבור.
