אקדים ואומר שאני אזרחית שומרת חוק. מאלה שלא סוגרים מרפסת בלי אישור מהעירייה. מאלה שהתקשרו לביטוח לאומי כדי לשאול למה נכנס להם יותר מדי כסף על דמי לידה. אולי בגלל זה היה קצת מפתיע לאסוף מתיבת הדואר באמצע יום בהיר מכתב מעורר פלצות ממשרד התחבורה, המאיים עליי בהתליית רישיוני עד אשר אואיל בטובי להזיז את עצמי למרכז הלימודים הקרוב ולעבור קורס הדרכה בסיסי בנהיגה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוק החירום: במלחמה בקורונה, אין זמן לקוסמטיקה
– סוף הסגר: בריטניה תשקיע מיליארד דולר במרכזי תעסוקה
– המחיר ששילמנו תמורת הכותרת "השגריר הבדואי הראשון"
מתברר שצברתי 12 נקודות רעות. להלן חטאיי: ביצוע פרסה במקום אסור ונגיעה בנייד. לא תגידו סימסתי – נתפסתי מיישרת את הטלפון על הכן. זה הספיק למשרד התחבורה כדי להכריז עליי כנהגת נון גראטה, ועכשיו אני תקועה עם שלושה ימי לימודים בשבוע, שלוש שעות בכל יום.
"נו מה, הם צוחקים איתי?" אמרתי לשיחיה. "ללמוד לנהוג לקח לי פחות זמן מזה!"
"זה לא הכול", הוא הוסיף, "יש גם מבחן בסוף!"
איך ששמעתי על זה התחלתי קצת להילחץ. מה מבחן עכשיו? מי זוכר בכלל איך עושים מבחנים? יש איזה חלום בלהות שפוקד אותי לפעמים, שמתקשרים אליי מבית הספר ומודיעים לי ששכחתי לסיים איזו בגרות, ואני מתעוררת ממנו בבעתה. והנה הסיוט מתגשם – שלושה ימים, שלוש שעות, ועוד מבחן אמריקאי בסוף.
בית הספר לנהיגה מונעת קיבל אותי בשלל נהגי משאיות עייפים ומבחר חרדים מהשכונות הסמוכות. היינו רק חמש נשים בכיתה. בקורס אחר, כך סיפר אחד המשתתפים, המורה פתח בשאלה מי יודע לנהוג פחות טוב – נשים או גברים. כולם ענו שנשים. "אז למה כולם פה גברים?" הוא תהה בתגובה.
על החומר הופקד המורה ששון. למרבה ההפתעה הוא היה דווקא חינני ובעל חוש הומור. את תפקיד הקשוח לקח על עצמו רכז הקורס, שהבהיר לנו שצריך לעטות מסכה לכל אורכו (סקופ – היחידים שהקפידו על זה היו החרדים. לא רק בקורס, בכל הארץ. שימו לב לזה: הם הכי רציניים בקטע של המסכות). בהמשך הובהר לנו שלא רק שנגזר עלינו לשבת שם שלוש שעות ולדבר על תמרורים ועל נהיגה בשכרות, אנחנו גם צריכים לעשות את זה בלי סלולר.
אבל לא סחבקית. היא כמובן התחברה לפודקאסט עם אוזניית בלוטות' קטנה, סידרה מעליה את שערה, ויאללה ששון תתפרע עם החומר. כל הקורס אני מבצעת אקרובטיקה עם האוזנייה, רק כדי להגיע בסוף לקטע שבו ששון מתוודה שהוא בכלל לא רואה בעין אחת.
בין לבין אני מגלה שששון דווקא מעניין, ונוטשת את הסלולרי. הוא מספר לנו שבצרפת משוגעים אפילו יותר מישראל עם הקטע של הנהיגה. שם למשל משמיעים לאנשים שמתפרצים לצומת סאונד של חריקת מכונית, ואחרי שהם מסדירים נשימה מראים להם במסך את התמונה שלהם מבוהלים. אפילו השוטר שיושב בשורה הראשונה מופתע מהרעיון. אני בעיקר הופתעתי לראות שם שוטר. זה כמו לראות רופא שיניים עם עששת מטורפת.
וכעת לביקורת קורס: משעמם לפרקים, נחוץ במידה. למדתי כמה דברים חדשים שלא ידעתי, כמו למשל שצריך להאט כשעוברים מימין לאוטובוס שמוריד נוסעים, כי לפעמים הם חוצים את הכביש בלי שדה ראייה; שגם במהירות נמוכה מרחק התגובה והבלימה יכולים להיות ארוכים ולעלות בחיי אדם; ובעיקר, שבכביש כדאי לאמץ שתי תכונות חשובות: לדעת לוותר, ולהתחשב בשגיאות של אחרים. אני נזכרת בסרטון שששון הראה לנו, על נהג אופנוע באשקלון שאיבד את חייו כי הנהג שהגיע ממול לקח את זכות הקדימה שלו בלי לבדוק. עבור המשפחה שלו כבר לא מעניין מי קיבל את הזכות שלו – הילד שלהם איננו.
אז כן, מדובר באירוע הכי נאחס ביקום, אבל צר לי לבשר – המסר עובד. את יוצאת משם עם החלטה שלעולם לא תיגעי יותר בנייד בזמן נהיגה, ועם החלטה חשובה עוד יותר – שאת עומדת לעשות הכול כדי לא לעבור שוב את הקורס המעייף הזה.
בהפסקה אנחנו רצים לקיוסק הסמוך כדי להעלות את רמת הסוכר עם חטיפי אנרגיה. יש קצת דאחקות בתור, בלי ששמנו לב נהייתה איזו גאוות יחידה של לוזרים. אני ממש מקווה שהם לא ייקחו את זה צעד רחוק מדי ויפתחו קבוצת ווטסאפ משותפת ויזמינו את כולם לעל האש. בואו, בסוף אנחנו חבורת אנשים מזדמנים. אל תתחילו להיקשר לי פה.
נשאר עוד יום אחד לקורס, ולמבחן בסופו שיכריע סופית האם נשאר משהו מהאינטליגנציה שלי או שאני מקרה אבוד. בבוקר אני מקבלת מסרון ממשרד התחבורה שבגלל מגבלות ההתקהלות הקורס בוטל ועומד לעבור שינויים, ומאחר שעברתי יותר מ־50 אחוז מהקורס הוחלט להכריז עליי כמוסמכת. אז נעים להכיר – רחלי, מוסמכת הגה שעברה בהצלחה קורס נהיגה מונעת בלי מבחן. לפחות משהו אחד טוב יצא לי מהקורונה הזאת.
