ביום רביעי שעבר נסעתי מביתי בתל אביב לבית הקברות באופקים, לאזכרה של אבא שלי, חיים, שנפטר לפני חמש שנים. זאת לא הייתה אזכרה רגילה. לפני שבוע וחצי, חי, האחיין האהוב שלי, התחתן, כל המשפחה הגיעה לחתונה, וכולם רקדו ושמחו איתו. כולם היו שם, כולם כולם, ללא יוצאים מהכלל, כל האחים שלי, וכל האחיינים שלי, וכל הבני דודים שלי, כולם היו שם, ואני לא הייתי שם, לא יכולתי להגיע, היה לי משהו חשוב ביום הזה, שלא הצלחתי להזיז, ובחתונה הזאת, כך מתברר, הייתה חולת קורונה אחת, והחולה הזאת גרמה למאתיים אנשים להיכנס לבידוד! איזה טירוף, כל מי שהיה בחתונה נכנס לבידוד, כל האחים שלי, וכל האחיינים שלי, כולם נכנסו לבידוד, ורק אני לא נכנסתי לבידוד, כי לא הייתי בחתונה. וככה יצא שנסעתי לאבא שלי לבד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יהודי, נוצרי, מוסלמי ובודהיסטי משיקים אפליקציית תפילה לקורונה
– לראשונה: מפקד אוגדת איו"ש יהיה בן ההתיישבות
– מחאת העו"סים: "דורשות הנשמה כי נחנקנו"
שירה התעקשה לבוא איתי, אמרתי לה שזה בסדר, שיש לה מלא עבודה, שאני גם ככה לבד בתוך הגעגוע הזה, אבל שירה התעקשה, אתה לא נוסע לבית הקברות לבדך, אני באה איתך, זאת לא שאלה, ככה היא אמרה, וזה מה שקרה, יצאנו ביחד מתל אביב, אני והיא, לבדנו, ביחד. כשנכנסנו לאוטו ראינו על המושב חגב ירוק וגדול, חגב ירוק, ככה, באמצע תל אביב, מה זה הדבר הזה, איך הוא בכלל נכנס לאוטו שלנו, איזה הזוי, שירה פחדה ממנו, וגם אני קצת פחדתי, האמת, אני לא גיבור בקטעים האלה. בסוף מצאתי איזה דף נייר, ונפנפתי עליו, והחגב קפץ החוצה, לרחובות העמוסים.
כשיצאנו מתל אביב חשבתי עליו פתאום, חגב ירוק ומבוהל, בעיר גדולה, בלי שדות, בלי תלמים, עם מלא אגזוזים רוחשים וכבישים מפחידים. חגב אחד לבד. איך הוא בכלל הגיע לאוטו שלנו, ומה הוא יעשה עכשיו, לאן הוא ילך, איפה הוא יישן, איך הוא יצלח את הבדידות הזו, איך הוא יתמודד עם החיים.
* * *
כשהגענו לאופקים פתחתי את החלון של האוטו. האוויר החם של הנגב הצליף לי על הפנים, עם היובש שלו, עם הריח המובהק שלו, ריח של רפתות רחוקות, של מדורות זבל כבויות, ושל חמסינים קדומים. אוי הריח הזה מזכיר לי את אבא שלי. איזה הזוי זה שהוא מת לי ככה פתאום.
הקבר של אבא היה שקט ונטוש, אף אחד לא היה שם, רק אנחנו הגענו. על אחד הספסלים, לא רחוק מהקבר, מצאתי בקבוק גדול כזה של מרכך כביסה, מילאתי אותו במים מאחד הברזים בבית העלמין, וניגשתי לקבר כדי לשטוף אותו. איזה דבר מוזר זה, לשטוף קבר, אבל זה מרגיש נכון, זה מרגיש נכון, האבן כל כך חמה, והמים כל כך נקיים, וסוף סוף אפשר לגעת במשהו, סוף סוף אפשר לגעת.
התיישבנו על שפת הקבר. שירה אמרה, איזה עצוב זה שהוא לא הכיר את חיה, הוא היה משתגע עליה, וגם היא הייתה משתגעת עליו, ואני אמרתי, את יודעת, נראה לי שלפני שהוא נפטר שיקרתי לו שאת בהיריון, כדי שהוא יהיה שמח, ושירה אמרה, מה, באמת, ואני אמרתי, כן, נראה לי, אני לא ממש זוכר, נראה לי ששיקרתי לו, אולי אני סתם מדמיין.
לא רחוק מאיתנו התכנסו כמה אנשים, לאזכרה אחרת, של אבא אחר, ואני ניגשתי אליהם ושאלתי בנימוס אם הם יכולים לענות לי רגע לקדיש, כל המשפחה שלי בבידוד עכשיו, ואני היחיד שהגעתי, ואני רוצה להגיד על אבא קדיש, והאנשים היו נחמדים, הם אמרו לי, בטח, בטח, ואני אמרתי להם תודה, והוצאתי את הפלאפון, וחיפשתי מהר בגוגל קדיש יתום נוסח ספרד, ואמרתי בקול שבור, יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
* * *
אחרי האזכרה המוזרה הלכנו לשוק של אופקים, שהיה ממש מעבר לכביש, צמוד צמוד לבית העלמין. המוכרים של השוק עמדו עם מסכות כחולות על הסנטר וצעקו, קילו דובדבן בשלושים, קילו דובדבן בשלושים, ושירה ואני עברנו בין הדוכנים, וקנינו פירות טריים לדרך, אפרסקים, וענבים, ודובדבנים, וגם עגבניות שרי. כבר שנים שאני טוען שעגבניית שרי צריכה להיות פרי, לא הגיוני שזה ירק, אין ירקות כאלה, מתוקים ועסיסיים וקטנים, זה פרי, זה חייב להיות פרי, אם אתם לא מאמינים לי, תעצמו עיניים, ותאכלו עגבנייה אחת. אתם תראו שאני צודק, עגבניית שרי זה פרי, זה כמו תות, זה יותר טוב מתות, תותים עושים כאב בטן. לא משנה.
* * *
כבר חמש שנים שאין לי אבא, כבר חמש שנים שאני יתום. החברים הכי טובים שלי, הכי קרובים אליי, לא באמת מבינים אותי. הם לא מבינים איך זה מרגיש, להסתובב בעולם בלי השורש הזה, בלי הממשות הגנטית הזו, של מי שהביא אותך לעולם. הם לא מבינים איך זה מרגיש, לחזור לבית הקברות, שנה אחרי שנה, ולהרגיש איך הכול נמחק ומיטשטש. אפילו היתמות נמחקת, לאט לאט השנים עוברות, ושום דבר לא נשאר ממנה, שום דבר לא נשאר. קדיש יתום, חגב ירוק, עגבניית שרי מתוקה, איפה אבא שלי, איפה אבא שלי, אבא איפה אתה, אבא, אבא, איפה אתה, איפה אתה אבא, איפה אתה.
