ימי הקורונה הם שעתם הגדולה של הפסימיים. חמישה חודשים אחרי פרוץ המגפה ברור שידם על העליונה: המגפה משתוללת, אין באופק חיסון והמצב הכלכלי רע לתפארת. יותר ויותר אישי ציבור ומעצבי דעת קהל מתארים אותו במונחי מלחמת יום הכיפורים. גם המונח הארכאי "מחדל" מ־73' זוכה לעדנה. מוטי אשכנזי, אותו קצין מפגין שהפיל את גולדה, שוב נצפה בימים האחרונים בקרבת מעון ראש הממשלה. עוד מעט ומישהו יכתוב פה גרסה עדכנית ל"לו יהי" של נעמי שמר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש
– דעה: פרשת חיים כץ – היועמש בונה עוד כביש עוקף כנסת
– מחסום ווטש: בעולם מתוקן אין מקום לתוכנית מתיחות
ובכל זאת, אם יורשה לי, הצלחתי למצוא הבדל קטן בין סתיו 73' לקיץ 2020: מפלס הדציבלים. הקלטות ארכיון צה"ליות מהמלחמה הקשה ההיא, לפני כחמישה עשורים, מתאפיינות בקור רוח. אפילו מפקדי המוצבים המכותרים בתעלה בקושי הרימו את קולם ברשת הקשר. הם התאמצו לדבר בשקט כי הבינו שצעקות יגררו תבהלה, והתבהלה תגרור מפלה. עכשיו כולם צועקים: פוליטיקאים, פרשני בריאות, כתבים לענייני כלכלה, מראיינים ומרואיינים.
ביום שלישי ספרתי בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" שש כותרות צעקניות בעלות ניחוח סופני: "זה גזר דין מוות לענפים שלמים" (כותרת ראשית), "מערכה אחרונה" (עמ' 2), "אנשים איבדו תקווה" (עמ' 3), "המסמר האחרון בארון המתים שלנו" (עמ' 4), "גילת בנט נגד נתניהו: מצידו שנעבור שואה כלכלית" (עמ' 6), "שליחות קטלנית" (ידיעה על איכוני השב"כ, עמ' 15), ולקינוח – קריקטורה של גיליוטינה המונית לענפי התרבות, האירועים והמסעדנות. אפילו על סל הגולגלות המזוויע לא ויתרו שם.
עם פרוץ המגפה, לפני למעלה משלושה חודשים, הכריזו שלטונות ארה"ב שכל אזרח אמריקני שהכנסתו בינונית ומטה יקבל מענק קורונה מיוחד בסך 1,200 דולר. בהמשך גם נשלחה לכל בית בשורת תשלום אישית בחתימת הנשיא דונלד טראמפ בכבודו ובעצמו. רק התשלום עצמו טרם הגיע לאזרחים רבים. אף על פי כן, רוב המומחים אצלנו צועקים בגרון ניחר שממשלות המערב הזרימו חיש קל הון תועפות לנפגעי הקורונה, ואילו אצלנו הביטוח הלאומי דפוק ומשרד האוצר קמצן. נערה שעוכבה קלות ברחוב בגלל זלזול בחובת עטיית המסכה, הפכה מיד לסמל של כסילות המשטרה דווקא.
מה יוצא לנו מההתמרמרות הגואה ומדימויי המוות? אווירת נכאים מצמיתה. האזרח הפשוט מסתגר בתוך קונכיית ייאושו הצעקני, ומנהיגיו נכנסים ללחץ ועושים שטויות. כשהציבור צועק הם נעתרים לו גם כשאסור להיעתר. לפני חודשיים פתחו במהירות רבה מדי את המשק, כי כולם צעקו שמוכרחים לפתוח מיד הכול. מאות פרופסורים טענו בקול רם שזהו סוף הדמוקרטיה, ובן־לילה נקטעו איכוני השב"כ. בהמשך באה הכניעה הגורפת לזעקות תעשיית התרבות, בניגוד לכל היגיון אפידמיולוגי, וגם ההחלטה הנמהרת לפתוח את אולמות האירועים. כך נקלענו לגל השני, שאולי לא היה כורח המציאות כמו הגל הראשון. עם קצת תושייה, סבלנות וענווה היה אפשר למנוע אותו, כנראה.
בגל הראשון הפגין בנימין נתניהו תושייה. ראש הממשלה סגר את נתב"ג בפני הנגיף, לא היסס להכריז על סגר כללי, הסביר לכולנו כמה חשוב לשמור על היגיינה, ושיטח את העקומה לפני מדינות רבות אחרות בעולם. בזכותו ניצלו חיי אלפים, כפי שמוכיחה סטטיסטיקת המתים העגומה במדינות שהתמהמהו לנהוג באופן דומה. גם סבלנות רבה הייתה לו: הסגר נמשך כחמישה שבועות תמימים, מסוף אדר עד אחרי יום העצמאות. חבל שלא הייתה ענווה.
ראש הממשלה ניכס לעצמו את מלוא ההצלחה, ובזאת המיט על עצמו כעת את מלוא נטל הכישלון. הוא ויתר על שירותי צה"ל במיגור המגפה כדי שלא ייאלץ להתחלק בתהילה עם שר הביטחון דאז נפתלי בנט, ואף נמנע מלהפעיל את רשות החירום הלאומית במשרד הביטחון (רח"ל) שהוקמה בדיוק לקראת מצבי משבר שכאלה. תיק הבריאות, תיק תפור למידותיו של בנט ולתחום התמחותו החדשה, הוצע במו"מ הקואליציוני דווקא ליושב ראש הכנסת. למרות מצב החירום, נתניהו לא הלך בדרכי לוי אשכול שביוני 67' הסכים להעביר את תיק הביטחון לאויבו הפוליטי משה דיין. נוהל הקטטות עם בנט ושקד נמשך כסדרו.
בנט, מצידו, מתקשה גם בשעה קשה זו לכבוש את יצר הנגחנות המפותח המבעבע בו. גם הוא בצועקים. ביקורתו החיונית על ההתנהלות השלטונית מול הקורונה רוויית פוליטיקה. בריאיונות ובציוצים שלו הוא מעלה תרומה נכבדה להעמקת הייאוש ("אנשים בדיכאון״, פמפם בטוויטר במהלך סיור בדרום) ולהעצמת התחושה כאילו הכול תלוי בממשלה. לא, לא הכול תלוי בממשלה. החיילים הפשוטים הושיעו את ישראל במלחמת יום הכיפורים, וגם במלחמת הקורונה יש להם, לנו, תפקיד מכריע. סיגל סדצקי צדקה כשכתבה בפוסט ההתפטרות האינסופי שלה שמערכת הבריאות לעולם לא תוכל לבלום בגפה את המגפה. היא זקוקה לעזרת הציבור, והציבור עצמו זקוק למעט נחמה. אולי אפשר למצוא אותה בהשערה שהתפרצות הקורונה הנרחבת בתמוז תצייד אותנו בתובנות חשובות לקראת ההתפרצות הצפויה בחורף.
אחרי הגל השני איש לא יוכל עוד להשתעשע באשליה שלא יגיע גם גל שלישי. למרות ההוויה הקודרת, רצוי מאוד להיערך לקראתו בקור רוח. די לצעקות.
