פוליטיקה כושלת ופקידות נחשלת: שינוי תפקוד המדינה הוא צורך קיומי

משילות

הקורונה חשפה את ההידרדרות הקשה ביכולתם וברצונם של הפוליטיקאים לנהל את הפקידוּת שלכאורה כפופה להם. למשל, כבר חודשים שלא מרוצים מתפקוד שני הפקידים הבכירים במשרד הבריאות. במקום להחליפם בשל חוסר רצונם או יכולתם לממש את הנחיות הממשלה, ניסו הפוליטיקאים לבנות מעקף אחרי מעקף. מנהיגינו חוששים כל כך מהפקידוּת, עד שהם מעדיפים לסכן את הציבור ולסרבל את הטיפול במגפה, במקום להחליף את מי שנכשל ביישום המדיניות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקורונה פתחה בפנינו אפשרות להיות מגן ליהודי העולם
– פרשת חיים כץ – היועמש בונה עוד כביש עוקף כנסת
– חישוב מסלול מחדש: צמצום מערך בדיקות הקורונה

מדיניות

אחת הסיבות לחולשה הזאת היא שלממשלת ישראל אין מדיניות עקבית, אלא היא נעה ונדה בין הלחצים השונים של השחקנים הפוליטיים. בשגרה האינטרסים הללו מתאזנים אולי באופן נסבל; אך מול משבר רציני כמו הקורונה זו חלמאות. נתניהו שעה בהתחלה לאזהרות משרד הבריאות, אבל בגבור הלחץ עבר להמלצות האוצר והחינוך. הקופצניות הזאת דינה להיכשל, מפני שזו לא מדיניות, אלא אנטי־מדיניות, שנשענת על המלצות ספורדיות של פקידים ושרים בעלי ראיית מנהרה ואינטרסים צרים. האחריות המלאה להתפרצות המחודשת רובצת על כתפי ראש הממשלה. ומה עם השרים? הם כבר מזמן מְתפקדים כמשהו שבין דוברי המשרד לסגן יו"ר ועד העובדים של "הדרג המקצועי".

הדרג המקצועי

הקורונה העמידה למבחן את הטענה שפקידינו "מקצועיים" ו"מומחים" – ולכן ראויים לסמכות על חשבון הדרג הפוליטי. במהרה התברר שהתארים המפוצצים נוסח "מומחה לבריאות הציבור" ו"אפידמיולוג בכיר" הם כיסוי ריק. המשבר הציב את הפקידים הבכירים בחזית, ומיד נחשפנו לטעויות, חוסר שקיפות משווע ופוליטיקה משרדית מבישה. אפילו אם נבחן רק את ההבטחות וההערכות של ה"מומחים" מול התגשמותן בהמשך, התוצאות מביכות. כשל רודף כשל, בכל המשרדים: ביטחון, חינוך, אוצר, וכמובן במשרד הבריאות, שם נכשלו אפילו באחריותם הבסיסית ביותר – להרחיב את מערכי הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות.

בדיקות וחקירות אפידמיולוגיות

משרד הבריאות כושל במשך חודשים בהקמת מערך סביר. "מומחי" המשרד טענו להגנתם כמה טענות: שלבדיקות אין ודאות של 100%, שהציבור עלול להקל ראש בהנחיות אם יחשוב שהבדיקות פותרות את הבעיה, ושמדובר בעניין מורכב שאורך זמן. כל הטענות נכונות, ועדיין, זה הכלי המרכזי שמאפשר להקל בסגרים ובהגבלות. לכן ההתנגדות של בכירי המשרד הייתה מופרכת ומזיקה. אבל לא פחות מופרכת ומזיקה הייתה הטענה ההופכית, שאפשר לשחרר את המשק ולבנות את המערכים "במקביל".

במקביל

הדרישה לשחרור המשק "במקביל" לבניית המערכים היא תעמולה ריקה. ראשית, דרושים חודשים להקים מערך בדיקות וחקירות אמין. שנית, ממילא אין היום מערך מספק, לכן הטוענים היו צריכים להתנגד בינתיים להסרת רוב ההגבלות. גרוע מכך: הסיסמה הזאת מזיקה. היא יוצרת רושם שהבדיקות הן כלי "מנצח", וה"פתרוניזם" הזה מוביל לשאננות. בפועל הבדיקות הן אמצעי בקרה חלקי, כי ההדבקה האסימפטומטית גבוהה, כי הדיוק של הבדיקות והחקירות מוגבל, וכי הווירוס עלול להתפשט בקצב מהיר מדי. לכן אסור לסמוך על הבדיקות. מוכיחה זאת היטב גרמניה, עם מערך בדיקות מצוין. ב־20 במרץ היו לה פחות מ־20 אלף נשאים ו־68 מתים, ורבים היללו את "המודל הגרמני". חודש אחר כך היו שם כמעט 150 אלף נשאים וקרוב ל־5,000 מתים, והגרמנים עשו אחורה פנה. בדיקות הן כלי מסייע, לא פתרון.

פתרון

"להביס את מגפת הקורונה", "לנצח במהירות", אלה המסרים החוזרים של נפתלי בנט. ייתכן שיש מי שרואים בהצהרות הפומפוזיות בנוסח זה מנהיגות, עוצמה, יכולת. אבל האמת היא שכמו לטענת ה"במקביל", אין להן שום בסיס מקצועי. אין פתרון, אין תבוסות ואין ניצחונות. העולם כולו מתמודד עם המגפה, כולם בתהליכי ניסוי וטעייה, והאי־ודאות יסודית וגדולה. זהירות וצניעות הן צו השעה. מנהיגות צריכה להתמקד באמת, לא בהפצת צ'קים חסרי כיסוי ובנטיעת תקוות שווא. וכן, זה כולל את הסיסמה שאפשר "לשקם את הפרנסה!" בתגובה לכאב המשבר הכלכלי.

לממשלה אין מדיניות עקבית, והיא נעה בין הלחצים של השחקנים הפוליטיים. בשגרה האינטרסים הללו מתאזנים באופן נסבל; מול משבר הקורונה זו חלמאות

המשבר הכלכלי

כל המדינות ואזרחיהן חווים היום משבר כלכלי גדול. גם מפני שאנשים נפגעו כלכלית, מצמצמים הוצאות ומתרחקים מהתקהלויות, וגם כי המשבר גלובלי. צריך לומר לאנשים את האמת, שכל הפוליטיקאים נמנעים ממנה: יש גבול לעזרת המדינה, כי המשבר נרחב מדי והמדינות סובלות מאובדן הכנסות גדול. אנחנו במשבר בריאותי וכלכלי, לאומי ועולמי, והוא ילווה אותנו בעתיד הקרוב. כל טענה אחרת היא עקרה כשם שהיא יקרה. רבים אולי צמאים בצרתם להבטחות, אבל מנהיג ראוי לשמו יקיים את חובתו, ויאמר אמת לציבור.

הציבור

משבר הקורונה גדול בכמה מספרים על מוסדות המדינה הבירוקרטיים והבינוניים שלנו ועל הפוליטיקאים הנחפזים שלנו. אבל הווירוס לא מסתכל עליהם, אלא תלוי בהתנהגותם של נשאים אנושיים. לכן אין שום פתרון להוציא שמירת מרחק וזהירות קפדנית. לא בדיקות ולא חקירות, לא מאסרים ולא קנסות, לא סגרים ולא הגבלות. אלו הם רק אמצעים שנועדו לחזק את הריחוק הכפוי עלינו, שסותר את טבענו החברתי, והוא קשה, מייסר, וגובה מחירים רבים. אבל אין ברירה: אנחנו חייבים להיזהר ולהקפיד, להימנע מהתקהלויות, להתייחס לעצמנו כנשאים פוטנציאליים, לשמור על ההנחיות ולגלות ערבות הדדית. לא הממשלה ולא הפקידים. אנחנו. זו אחריותנו.

אחריות

מדינת ישראל עמדה למבחן, והוא הוכיח עד כמה היא חסרת יכולת להתמודד עם משברים אמיתיים, שדורשים ניהול סיכונים, פיתוח ויישום של מדיניות מושכלת ועקבית, וחשיבה ארוכת־טווח. זה לא עניין של הקורונה; כל אתגר משמעותי היה חושף את המשבר של הדרגים הפוליטיים והמקצועיים, מפני שהוא מהותי. שגרה נטולת משברים הצמיחה בישראל מוסדות מדינה מרובי סמכות אך חסרי אחריות. הם חסרי שקיפות ומרובי בינוניות, אינטרסים צרים וחוסר מקצועיות, אבל הם בטוחים ומוגנים מפני שהם חוסים תחת חדלות האישים וקשר השתיקה של ההנהגה הפוליטית.

ההנהגה הפוליטית

משבר הקורונה הציף, אם כן, צורך גדול בשינוי תפקוד המדינה, שכולל העברת יותר חירות ואחריות לחברה האזרחית, כמו גם רפורמה דרמטית בשירות הציבורי. זהו צורך לאומי קיומי. כשיבוא פוליטיקאי עם המצע הזה, שדורש מידה רבה של יושר וצניעות – בניגוד לאלו שסבורים שהם לבדם מושיעינו, ולעניין זה נתניהו ובנט בהחלט דומים – נדע שקם לימין דור חדש של מנהיגים. הלוואי שזו תהיה ברכתה של הקורונה הארורה.