במדינה נורמלית ומתוקנת, נפתלי בנט היה מוביל היום את המאבק בקורונה לצידו של ראש הממשלה נתניהו. הוא היה יכול להיות השר המכיל, המתאם, פרויקטור־על, הקמב"ץ הלאומי או ראש החץ במלחמה במגפה. תארים לא חסר. מה שחשוב הוא היכולת והנכונות. בנט לוקח את הקורונה כמשימת חיים. הוא עוסק בנושא הזה יום ולילה. בנט מתעמק וקורא מאמרים, מסתובב בשטח כל הזמן, נפגש עם האנשים ומחפש פתרונות. אין שרים בממשלה וגם לא בקבינט הקורונה שיש להם כל כך הרבה ידע, עניין ומוטיבציה במאבק בנגיף כמו שיש לו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש
– ההסדר המשפטי לביטול אירועים, הופעות ופעילות בגני ילדים
– מנכ"ל משרד הבריאות: "נצטרך ללמוד לחיות עם הקורונה"
בנט הוכיח את עצמו בחודשים שבהם שימש בתפקיד שר ביטחון. יש לו קבלות. הוא פעל בניגוד לדעתו של ראש הממשלה, שמכיר רק בהצלחות של עצמו ולא רוצה להתחלק בכישלונות של אחרים. זו לפחות הייתה התחושה של בנט כאשר לקח את סיפור פיקוד העורף על עצמו בלי לקבל גב מנתניהו. אשתו, גילת בנט, טענה השבוע בפוסט בפייסבוק כי "אם זה תלוי בנתניהו נעבור שואה כלכלית, רק שלא יאהבו מישהו אחר יותר מאשר אותו".

אם תשאלו את בנט, הוא יוסיף ויאמר שנתניהו לא מוכן להעניק גם היום סמכויות טיפול בקורונה למשרד הביטחון, מכיוון שאם זה חלילה יצליח, ראש הממשלה ייאלץ להודות בטעות הקודמת. עד כדי כך הפך האירוע הכי חמור בתולדות המדינה לאישי. סאגת היחסים הזאת בין הנתניהוז, בנט ואיילת שקד הולכת שנים אחורה, ומתחילה ונגמרת בכמה אלפי דולרים שראש הממשלה שילם להם מכיסו, אבל היא מקרינה על כולם עד היום. נתניהו אכן ניסה לחסל את השניים לפני הבחירות במועד א' וגם הצליח, אבל עכשיו שניהם פה. מה לעשות?
בנט מוכן לקחת אחריות. הציבור מוכן לתת לו את האפשרות. איך יודעים? בסקרים בנט עולה אף על פי שהוא באופוזיציה, ומגיע ל־11 מנדטים, כמעט כמו בימי השיא שלו אחרי בחירות 2013. בנט, בניגוד ליאיר לפיד ולליברמן, מגלה את כוחה של האופוזיציה הפעילה. הוא לא רק מדבר, הוא גם עובד. שלשום הגיע בנט לביתר־עילית והצליח לשנות קצת את ההחלטה העקומה להטיל שם סגר מוחלט ואת דרכי הפעולה בעקבות התחלואה בעיר. אגב, אם סופרים את הנזקים שגרמה הקורונה – אחד הבולטים הוא המשבר ביחסים עם החברה החרדית וחוסר האמון הגובר שלה בשלטונות.
נדמה לי שבנט מצא את הנוסחה שנוגעת ברגע זה למיליוני אנשים. "לא פרנסה – לא מעניין" הוא אומר, ובעלי העסקים והחל"תניקים בכל הארץ חוזרים שוב ושוב על הדברים. אף אחד לא מתעניין עכשיו באיראן, בחמאס, בשמאל, בפרקליטות, בתקשורת או באחד האויבים האמיתיים או המדומים שנתניהו אוהב לזרוק לציבור המפוחד כדי לגייס תמיכה וקולות בקלפי. אפילו החלת הריבונות יכולה לחכות. ממילא היא לא עומדת כעת על הפרק, אף שיש מי שמנסה להחזיר אותה למסלול העניינים.
במערכת היחסים נתניהו־בנט, ההצלחה של האחד היא לפעמים כישלונו של האחר, וההפך. ראש הממשלה מחויב לרתום אליו עכשיו את כל הכוחות הטובים ולהעניק להם סמכויות, אבל בנט הוא מוקצה מחמת מיאוס ככל שהוא צובר פופולריות. וזה האבסורד. "אחרי שימינה החליטה להקים קבינט קורונה, אני מצפה שיקימו גם חיל אוויר", לגלג נתן אשל. "בסך הכול מדובר במעצמה של ארבע מפלגות ושישה חברי כנסת".
אין לי מושג למה תוצאות הבחירות האחרונות רלוונטיות למלחמה בקורונה, אבל זה המצב. בנט מצידו עושה טעות בכך שהוא מודיע שלא יצטרף לממשלה המנופחת הזאת. זה לא לעניין. גם הפוסט של רעייתו מיותר.
הרבצנו בממשלה הזאת בלי סוף, תקפנו את הבזבוזים, ראינו את נתניהו דורש הטבות מס של מיליון שקל, ושמענו את צחי הנגבי אומר שטענות על רעב ללחם הן חרטא. הכול נכון, אבל עם 1,500 נדבקים ביום וקריסה כלכלית טוטלית –
זו לא העת לחשבונות. עכשיו צריך לגייס גם את בנט ולא לתת לו להתרוצץ בחוץ עם קבינט הצללים שלו.
כאשר החל הגל הראשון הצעתי כאן להקים ממשלה ייעודית מקיר אל קיר, עם ימינה והרשימה המשותפת, כי האסון הזה מרחף מעל הראש של כולנו. לא היה לזה סיכוי. עכשיו נתניהו צריך להתפכח ולמנות את בנט לשר הקורונה. גם לזה אין סיכוי. מדוע? כי בנט הוא הכי מתאים.
מתנחלים במידה
ב־28 בינואר פגשתי את יוסי דגן, יו"ר המועצה האזורית שומרון, ליד הבית הלבן בוושינגטון. יצאנו מטקס ההשקה של תוכנית המאה של הנשיא טראמפ ודגן עמד שם בחוץ, קורן מאושר. מבחינתו ההיסטוריה הדתית־לאומית דפקה בדלת, והוא פתח אותה לרווחה. בהמשך היום נפגש דגן עם נתניהו פעם ועוד פעם, עם ראשי מועצות אחרים מיהודה ושומרון. נתניהו חזר והדהד בפגישות, שבהן, אגב, השתתפה גם שרה נתניהו – את ההחלטה שלו להחיל ריבונות על כל ההתנחלויות, ובאופן מיידי.
קשה למצוא היום ביהודה ושומרון אנשים מאוכזבים יותר מדגן. נתניהו פנה לו עורף. דגן מעריך שהריבונות הולכת ומתרחקת, וככל שיתקרבו הבחירות באמריקה, כך יגדל הסיכוי שהיא תיגנז. נתניהו לא יעשה צעד חד־צדדי למרות כל ההבטחות, כי הוא פוחד מהתגובה האמריקנית. דגן לא רוצה לראות ריבונות חלקית על גוש עציון או מעלה־אדומים, כי פעימה ראשונה כזו יכולה להיות גם האחרונה. נתניהו, אמרו השבוע בשומרון, דומה לבחור שהלך לדייט, רץ לספר לחבר'ה על הבחורה המקסימה שפגש, אבל פגישה נוספת כבר לא הייתה.

דגן, איש הליכוד, מתכוון לקיים מפקד גדול ביהודה ושומרון. יש לו כבר 8,000 מתיישבים, ובחודש האחרון הוא הצליח לפקוד עוד 1,000 איש. הכוונה היא להגביר את הלחץ על המדיניות של מפלגת השלטון, כדי שמי שבוחר ימין, יקבל בסוף ריבונות.
ראש מועצת שומרון כבר הצליח להזיז כמה מהלכים אצל נתניהו, אבל עכשיו הוא הולך בגדול. במקרה כזה יפה הזהירות. המתנחלים מעולם לא התקבלו בליכוד בזרועות פתוחות מדי. בעיני הליכודניקים הם נחשבים שותפים להסתערות, אבל שייכים לגדוד שונה. כאשר הם מנסים להשתלט על התנועה, הם נזרקים ממנה בשלב כלשהו בבושת פנים. עיין ערך משה פייגלין וחטיבת מנהיגות יהודית.
דגן וחבריו יכולים להשפיע על בחירת יו"ר התנועה, השרים וחברי הכנסת. מחנה גדול שווה הרבה דילים חשובים בליכוד, פלוס השפעה גדולה על המדיניות והאידאולוגיה. אם ינסו על הדרך גם להפוך את הליכוד למפלגת הבית־היהודי-האיחוד־הלאומי, הם לא יישארו שם הרבה זמן. גם אפי איתם יכול להסביר למה הוא והמפלגה שהקים בזמנו, אח"י, לא היו מאוד רצויים בליכוד.