אם אני צריך להשתמש במושג מעולם הכדורגל, נראה שניצחנו את הקורונה בסיבוב הראשון 1־0, אבל למשחק הגומלין הגענו שאננים, ובמשחק המכריע על העלייה, אצלה בבית, חטפנו 0־5. עכשיו אנחנו יושבים בחדר ההלבשה, מובסים, מובכים. האוהדים בחוץ דורשים לפטר את המאמן, ולפעמים בצדק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לעובדים הסוציאליים נמאס לעבוד בחינם
– "עצוב למות באמצע התמוז" – מחווה מיוחדת לנעמי שמר ושיריה
– ארגוני המורים מעדיפים רווח פוליטי על פני החינוך
אבל המציאות כרגיל מורכבת. אם "מציאת אשמים" הייתה ספורט אולימפי אז היו לנו מאה אלופי עולם, אבל החיים הם לא אולפן טלוויזיה ועל אף הרצון למצוא ראש לערוף, יש יותר מדי מועמדים. נתחיל בראשון, הנגיף. נדמה שמרוב אשמים שכחנו שיש פה חתיכת מיקרוב חצוף. עם כל הכבוד לאבולוציה, היצורים הקטנים והפרימיטיביים ביותר האלו עושים למין האנושי בית ספר.
במקום השני ניצב איתן בנימין נתניהו. אין מה לעשות, הוא לימד אותנו שההצלחה בסיבוב הראשון היא שלו, וכשזה הסטנדרט שאתה קובע, אתה צריך להתמודד גם עם הכישלון.
במקום השלישי – הציבור הישראלי. כן, אתם זלזלנים. אתם יודעים על מה אני מדבר. כבר חודש אני בוחן אתכם, בתור היפוכונדר, וזלזלתם. אני לא מדבר על עכשיו, כשכולם שוב בתבהלה, אני מדבר על המלצרית בבית הקפה בתל־אביב שהורידה מול עיניי מסכה כדי להתעטש ואז החזירה. אני מדבר על הדוגמנית המפורסמת שהעלתה תמונות לאינסטוש ממסיבת יום ההולדת שלה שבה הקפידה לנשק את כולם כולל כולם, רק כדי לגלות שהיא חולה בקורונה ושהיא הדביקה חצי תעשייה. אני מדבר עליכם, שהלכתם לחתונות והחלפתם צ'ייסרים זה עם זה כי יאללה נגמר הקורונה!
במקום הרביעי והמכובד נמצאת התקשורת. שעכשיו צווחת "מחדל", ודי בצדק, אבל זה קצת כמו שיורם לס יצעק עכשיו שבושה שהביאו לאולפנים את כל החבר'ה שזלזלו בקורונה ובגללם אנחנו נמצאים במצב הזה. אני זוכר יופי את הגל הראשון. לקראת פסח קלטו באולפנים שהמצב הכלכלי מסכן גם אותם, בכל מה שנוגע לכסף מפרסום, והפכו תקליט: במקום להביא ברבשים התחילו להביא לסים, במקום להביא דוגמאות מאיטליה וספרד, הביאו דוגמאות מסוריה וירדן, ודיברו על אקלים. מגישות טלוויזיה מצליחות אמרו בשידור משפטים כמו "אם הייתה בכלל קורונה", ומגישי חדשות התחילו לספור מובטלים במקום חולים.
ועכשיו? הם שואלים למה פתחו מהר מדי. ובכן אנחנו יודעים למה, כי עם כל הכבוד לנתניהו אנחנו יודעים שהסיקור חשוב לו, וברגע שהוא הרגיש את הלחץ התקשורתי הוא פיזר סיסמאות כמו "תעשו חיים" במקום להגיד לכולם "חבר'ה, עכשיו פותחים, אבל לאט־לאט". והנה אנחנו ניצבים עכשיו מול מה שעלול להפוך לסגר שני, וכל חובב קולנוע יודע שלמעט מקרים נדירים כמו שליחות קטלנית והסנדק, הסרט השני תמיד גרוע יותר. ובכל זאת, רגע לפני ההקרנה, הנה כמה דברים שאני מתכוון לעשות בסגר הבא.
לאהוב, להתפלל, לאכול
ללמד את הילדים את כל רפרטואר השירים של מכבי חיפה. מיום ליום אני קולט באיזו סביבה עוינת אני מגדל אותם: המרכז. בכל יום העולל חוזר הביתה ושואל אותי בתום: "אבא, דור ותאי אומרים שמכבי תל־אביב טובה יותר ממכבי חיפה, הוא צודק?", ואני צריך לשקר לו ולהגיד לו שהם טועים ושבכללי דור ותאי ילדים לא משהו, שישחק עם אחרים.
לקרוא קצת. די, הילדים כבר מעבירים לא מעט זמן יחד ובלעדינו, ואני מרגיש שאני כפסע מילד או ילדה שאומרים לי "אבא צא מהחדר שלי". אז הגיע הזמן לחזור לתחביב ישן שזנחתי כשהחלטנו להתרבות. יש ביוגרפיה חדשה של מרגרט תאצ'ר שעושה לי עיניים כבר חודש.
ללמוד לבשל. כלומר אם יישאר כסף לאוכל. בא לי ללמוד באמת, עם ספרים וכאלה. הקריירה המתפתחת של שירן יצרה מצב שאני נאלץ להזין את עצמי. אני עושה את זה לא רע, אגב, אבל זה כל עוד השווארמיות פתוחות. אז אני מתכוון להתחיל ללמוד. ולא סתם לבשל בקטע של שניצל ופתיתים, אלא להשתמש באמצעים מסובכים כמו טימין ובצק רבוך וליים. לבשל ברמה של "אני חושב שהמנה יצאה לי מאוזנת", לבשל בקטע של "מאמי, יש מצב את מביאה בדרך הביתה קצת לימון פרסי? אני רוצה להכין לנו משהו לצהריים".
לעשות סדר בצעצועים של הילדים. וכשאני אומר סדר אני מתכוון לתרום חצי. מצידי לתרום לפח.
להתחיל לכתוב כבר את הסדרה שאני מתכנן לכתוב מלא זמן. זה סיפור נחמד על בחור שכל הזמן מחכה להזדמנות לכתוב את הסדרה המצוינת שיש לו בראש אבל אף פעם לא מגיע לזה.
להיות אופטימי. סתם אופטימי, לא משנה כמה מחקרים אני אקרא על זה שהנגיף בעצם אוכל גם את המוח וממלא בזבל את החדרים של הלב.
לצבוע את המסדרון. אנחנו עוד לא שנה בבית וכבר בזכות הילדים, המסדרון שלנו נראה כמו קיר בדרום תל־אביב שמכוסה ביצירות של אמני גרפיטי.
לחזור להניח תפילין. לא יודע למה הפסקתי, אבל לפעמים העולם נותן לך סימנים. נראה לי סגר שני זה חתיכת סימן.
לספר לילדים על אבא שלי.
לכתוב ספר ילדים אישי לילדים שלי. עכשיו אני רק צריך ללמוד איך לשלב בסיפור אחד דרקון, כריש, כוח פיג'יי, פוקימון, אריה, הגננת חן, קוסקוס ואמא שירן.
זה אומנם רגע לפני הסגר אבל הגיע הזמן שאקח את 100 המצלמות החד־פעמיות שחילקנו לאורחים בחתונה שלנו לפני 10 שנים כמעט, ועדיין לא פיתחנו את הפילם שלהן. תגידו, עדיין מפתחים פילם?
