אחת הסיסמאות הגזעניות ביותר שנשמעו באזורנו הייתה "אנחנו כאן והם שם ושלום על ישראל" – או לפחות כך היא הוגדרה בהיותה סיסמת מפלגת "מולדת", שחתרה לטרנספר של ערביי יהודה ושומרון למדינות ערב. זה לא הפריע לשמאל לאמץ סיסמאות דומות למדי וגזעניות לא פחות, זמן קצר לאחר מכן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פורטוגל מקדמת חוק שיקשה על יהודים לקבל אזרחות
– לעובדים הסוציאליים נמאס לעבוד בחינם
– דרושים מנהיגים הגונים לאזרחי ישראל הערביים
אהוד ברק חזר על מוטיב "אנחנו כאן והם שם" בעיצומה של שנת הטראומה 2001, בעת שעיטרו את ישראל הקטנה שלטי חוצות הקוראים "להיפרד לשלום לשתי מדינות". במקרים האלה, לא תופתעו לשמוע, מחולליה ומקדמיה של הסיסמה לא נשפטו לחומרה בבית הדין האזורי לרשתות חברתיות, משני טעמים פשוטים: הראשונה, הרשתות החברתיות טרם באו לעולם; והשנייה – הדרישה הזו נשמעה מפי אנשי שמאל.
זו לא הייתה סיסמת טרנספר מבית היוצר של רחבעם זאבי או אביגדור ליברמן וחברים חלילה, אלא קריאה לקדם את חזון שתי המדינות בין הים לירדן. צפוף, אבל מבטיח. קצת חומה, קצת העלמת עין, ואפשר להלביש את המילה "שלום" על כל תוכנית, בלתי מציאותית ככל שתהיה. ומה בנוגע לניחוח ה"עופו לנו מהעיניים" הנודף מקריאת ההיפרדות הזו? על סיסמאות שמאל, כידוע, לא חל איסור גזענות או הסתה.
עם התפוצצות הסכם אוסלו בפרצופינו ובמיטב צומתי ערינו, הפכה הסיסמה שסימלה פעם את הימין הקיצוני למיינסטרים של השמאל. בדרך היא הצליחה להעצים את אידיאולוגיית עצימת העיניים העקשנית של חלקים גדולים בשמאל, שהתגלגלו בהמשך לסיסמאות נוסח "עם ביביבנט ניתקע עם הפלסטינים לנצח" של 2015, וכעת "סיפוח זה טוב לפלסטינים – בואו נעצור את זה". גם יאיר לפיד, שמפלגתו מקדמת בגאון היפרדות של שני העמים לשתי מדינות, אוחז בתפיסה שמסתכמת במילים "להתגרש מהפלסטינים", כלשונו.
אחרי שנים של התעקשות שאידיאולוגיית הימין אינה קוהרנטית, הנה השמאל מתגלה בשיא חוסר קוהרנטיותו. הרי אם הכיבוש משחית, אם שליטה צבאית על עם אחר היא אפרטהייד – החלת ריבונות היא פתרון מתבקש למצב הקיים. ובכל זאת, לאחרונה נרשמה במקומותינו הצפת שיא של הביטוי "אפרטהייד". אם דמוגרפיה מטרידה אותם כל כך, חוק הלאום אמור להחליק שם בשמאל כחמאה במסעדת חוף תל־אביבית בעיצומו של יולי. אבל השמאל הישראלי, נבוך עדיין נוכח ניסיונות השלום שנתקלו בחומת טרור רצחנית, הולך ומצמצם את תפיסתו לכדי פינוי התנחלויות בלבד. שום פתרון אחר לא מקובל עליו ולא מחבר אותו לגוש אידיאולוגי אחד.
השמאל בגלגולו החדש טועה לא פחות משטעו אנשי כהנא ומולדת בשלהי המאה הקודמת. ערביי ישראל והגדה הם חלק מנוף הארץ הזו, ירצה הימין או לא ירצה. נכון, הם מעולם לא היו ריבון כאן. עד לשנות השישים המאוחרות איש לא חשב להעניק להם עצמאות ומדינה במתנה. תקראו להם עם או פיקציה עממית, זה לא ממש משנה. כך או כך הם התאום הסיאמי שלנו, שמחובר אלינו דווקא בציר החיים המרכזי ביותר – לב הארץ.
במקרה קליני כזה, כל ניסיון להשתמש באזמל חד וחסר אחריות יביא לפגיעה בעורק הראשי של קיומנו כאן. האידיאל אולי היה להיפרד לשלום, אבל המציאות מדברת אחרת. גם כשהם שם ואנחנו כאן, עוד לא הגיע שלום לעולם, אפילו לא לישראל. האפשרות לתת קיום עצמאי ככל שניתן לכל אחד מהצדדים, תוך חיכוך מינימלי בלבד, התבדתה שוב ושוב כשהתאום העקשני שלנו שלח סכין חדה לליבנו בכל פעם שנשלחה לעברו יד שוחרת שלום.
נוכח הנסיבות האלה, התשובה הקיומית ביותר והמוסרית ביותר עבור ישראל חפצת החיים היא להצליח לתת את מרב זכויות האדם לערביי יהודה ושומרון, במקביל למרב אמצעי הביטחון מולם. זה אומר להשתמש בפתרונות שהימין הציע בנוגע לאוטונומיות מקומיות שבאמצעותן ערביי הגדה ינהלו את חייהם, תוך הימנעות מלאפשר להם לפגוע בנו פיזית או דמוגרפית.
מודל עזה
בצד פקיחת העיניים מומלץ בהחלט לצרף בדיקת שמיעה. השמאל הישראלי בראשות לפיד וברוח מרצ והרשימה הערבית המשותפת משרטט מפות לתיקון "בעיית 67'"; הימין הישראלי בראשות טראמפ מתווכח את עצמו לדעת בסוגיית הריבונות, ובינתיים השכנים שלנו מדברים על קווי 48' בואכה חיסול מדינת ישראל. מחמוד א־זהאר – חבר ההנהגה המדינית של חמאס בעזה, ושר החוץ של הרשות הפלסטינית בעברו – הזכיר לנו השבוע את דרישתו מהרשות להתפרק מכל הסכמיה עם ישראל, ובכלל זה התיאום הביטחוני, ההכרה בחזון שתי המדינות והנכונות לשיח על חלוקת ירושלים. הפלסטינים פשוט לא מעוניינים בכל זה. אין איך לברוח מהעובדה שאנחנו מנסים בכוח לקדם שלום חד־צדדי עם חתימה מזויפת של פרטנר לא קיים. א־זהאר מודה שאין כיבוש בעזה וששום יהודי לא חי בעזה – עובדה שהייתה נכונה עוד לפני העקירה המיותרת מגוש קטיף תחת שם הכיסוי "תוכנית ההתנתקות" – ואת המודל הזה דורש בכיר חמאס ליישם לא רק בגדה, אלא על "אדמת פלסטין" כולה. או כמו שאנחנו נוהגים לכנות אותה: ארץ ישראל השלמה. כן, כולל ישראל הקטנה שבגבולות 48', המכונים 67' למטרות כיבוס.
את דבריו נשא א־זהאר בשידור טלוויזיוני פתוח לציבור הרחב, ויש אפילו תרגום נוח למתקשים. אין צורך במודיעין ולא בחיטוט בפרוטוקולים. הניגון הישן ההוא עוד מתנגן בכל שדרה פלסטינית, כאילו לא עברו שבעים שנות קיום עצמאי ומשגשג של מדינת ישראל. מי שמאשים את הימין בנפנוף מסוכן של הבעיה הדמוגרפית לא יכול להרשות לעצמו לנפנף כלאחר יד הכרזות ברורות שאומרות בפשטות: אין קץ לסכסוך. הוא כאן איתנו, עם מדינה אחת או שתיים, עם הסכם או סיפוח, נסיגה חד־צדדית או ריבונות. הרשות הפלסטינית, שכבר התנערה משיתוף הפעולה עם הישות הציונית, מתחברת יותר ויותר לחבורת א־זהאר, ואליה מצטרפים נציגי הרשימה המשותפת הערבית שתופסת מקום מכובד בכנסת ישראל. הדרך היחידה שלנו לשמור על עצמנו היא לדאוג שמי שאינו פוגע בישראל יקבל זכויות ואיכות חיים כראוי לו, בעוד מי שמסכן אותנו יידרש לשלם על מעשיו. את זה נעשה מתוך שליטה בשטח ובגובה ההר, לא מתוך גבולות הגנה מצומצמים לאזור השפלה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
