הסגר בפעם השנייה: שעתם הקשה של הקשישים

העלייה בתחלואת הקורונה וההגבלות המתחדשות, צפויות להכניס את הקשישים לתקופה נוספת של בידוד חברתי. דווקא עכשיו, לפני שהם חוזרים ומסתגרים בבתיהם, חשוב לשים לב ולהיות מודעים גם למחירים של בידוד הקשישים, ולעשות מאמצים להפיג את בדידותם בדרכים יצירתיות שאינן מפירות את ההוראות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרשת חיים כץ – היועמש בונה עוד כביש עוקף כנסת
– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש
– דעה: לעובדים הסוציאליים נמאס לעבוד בחינם

"בדידות היא אחת המחלות הקשות של קשישים גם בימי שגרה, ובתקופת הקורונה היא קיבלה תוקף כפל כפליים", אומרת פרופ' דבורה ליברמן, לשעבר מנהלת המחלקה הגריאטרית בבית החולים סורוקה וכיום מרצה לגרונטולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. במרפאתה הפרטית בבאר־שבע היא מקבלת חולים גריאטריים, ובתקופה האחרונה היא מזהה בבירור החמרה במצבם של מטופליה הקשישים, שבאה לידי ביטוי בירידה בתפקוד הקוגניטיבי והגופני, וגם בעומס כבד על קשישים המטפלים בבני זוגם. "ראיתי דברים שוברי לב", היא אומרת.

בניגוד למה שניתן לחשוב, גם אנשים שיש להם משפחה מורחבת סובלים מבדידות אם הם גרים בגפם. ליברמן מספרת שבחלק מהמקרים, הקורונה העניקה לגיטימציה מסוימת להפקרת הקשישים. "אנשים אמרו שהם לא רוצים להיות אלו שמביאים את המחלה לפתחם של הוריהם, ולכן לא ביקרו אותם כלל לאורך תקופה ממושכת. צריכים לחשוב באמצעים יצירתיים, לקחת אחריות ולא להסתפק רק בשיחות טלפון של 'מה שלומך'. היו משפחות שלקחו את הוריהם הקשישים לביתם, והם הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממשק הבית. זה פתרון שדורש כמובן הגדלת אחריות מצד כל בני המשפחה. אפשרות אחרת היא לבקר את הקשיש אבל להיכנס לחלק אחד של הבית כמו הסלון, ולקיים את הביקור מרחוק, כשהקשיש נמצא במטבח או בחדר אחר וחלונות הבית פתוחים".

את הביקורים, ממליצה ליברמן, יש לנצל גם להכנת ארוחה חמה עבור הקשישים, ולוודא שגם יאכלו אותה. מסתבר שהפתרון של הנחת ארוחת מוכנות על מפתנם של הקשישים, לא תמיד נותן מענה. "פגשתי אנשים בודדים שגרים בגפם, שבני משפחה או גורמים בקהילה הניחו להם אוכל בכניסה לבית, אבל לא היה להם את הכוח הפיזי או הנפשי לחמם את האוכל ולהנגיש אותו, והם פשוט המשיכו לאכול לחם וגבינה או שאכלו מעט מאוד. פגשתי גם מקרים של משפחות שגילו לאחר חודש הרבה מנות אוכל על השיש או במקרר, שהקשיש לא אכל".

פרופ' דבורה ליברמן, גרונטולוגית: "פגשתי אנשים בודדים שהניחו להם אוכל בכניסה לבית, אבל לא היה להם הכוח הפיזי או הנפשי לחמם את האוכל ולהנגיש אותו"

צורך נוסף שליברמן קוראת לשמר אצל הקשישים הוא פעילות גופנית. "אמרו לזקנים 'אל תצאו מהבית', ובתקופת הסגר הסתכמה הפעילות הגופנית של רבים מהם בלצעוד בין המטבח לסלון. כל יום שהקשיש לא הולך בו, מגביר הפרעה ביציבות וסיכון לנפילות ושברים. בבדיקות שקיימנו בתחום הזה בכלים אובייקטיביים זיהיתי בבירור ירידה. חולים שהיו על גבול הסיעוד הפכו לסיעודיים, וחולים סיעודיים פיתחו עוד יותר נטייה לנפילות. זה נכון שיש הדרכה לפעילות גופנית בטלוויזיה ובזום, אבל יש לא מעט קשישים שמתקשים לעבוד עם המחשב או הטלפון החכם. צריכים להגיד לקשישים כן לצאת בזהירות וללכת. שחלק מהטיפול בהם יכלול הליכה מסביב לבית, או פעילות פיזית שבן משפחה או מתנדב יעשה איתם יחד, תוך שמירת המרחק הנדרש".

תופעה מטרידה שליברמן מצביעה עליה היא מחסור במטפלים. "יש לא מעט קשישים שזכאים לשעות סיעוד, שזה דבר טוב שקיים במדינה. בימי שגרה יש להם מטפלת בבוקר ומטפלת אחר הצהריים, וכך מכסים את מרבית היממה. בתקופת הקורונה השתדלו שלא יהיו שתי מטפלות לאותו קשיש כדי לצמצם סכנת הדבקה, ובמקרים רבים המטפלת של הבוקר לא יכולה לבוא גם אחר הצהריים. נוצר מצב שמהבוקר עד הבוקר שלמחרת הקשיש נותר בגפו, ובשעות הללו הוא לא אכל ולא נטל תרופות של ערב, ובמקרים של מי שנצרך למוצרי ספיגה גם לא החליפו לו אותם עד למחרת. זו דילמה גדולה. מצד אחד יש עניין גדול למנוע הדבקה של קשישים, ומצד שני לא תמיד נותנים את הדעת למחיר שהם משלמים".

סיר לחץ

ליברמן מבקשת להפנות זרקור גם כלפי זוגות של קשישים שאחד מהם חולה בדמנציה והשני הוא המטפל העיקרי בו. "בימים כתיקונם הנטל מתחלק בין המטפל העיקרי ובין הילדים והנכדים, ועכשיו פתאום המטפל העיקרי נמצא עם הקשיש המטופל 24 שעות ביממה, בלי טיפת אוויר לנשימה. מכיוון שהחולה לא יוצא החוצה למרכז יום או לטיול ונמצא כל היום רק עם בן הזוג, המצב מחמיר ועלול להיווצר סיר לחץ בתוך הבית. לצערי פגשתי כמה זוגות כאלו". בכל מקרה כזה, אומרת ליברמן, המשפחה הרחבה מוכרחה לתמוך בסבתא או בסבא שמשמשים כמטפל העיקרי. "למרות הסיכון, המחיר של חוסר מעורבות גדול מאוד, ומוכרחים לתת המון תמיכה למטפל העיקרי. בן המשפחה צריך לומר למטפל העיקרי 'אני בא מחר ונמצא כל היום עם בן הזוג שדורש מעקב, ואתה יוצא להתאוורר'".

ברבות מהרשויות המקומיות פועל מערך של מתנדבים לטיפול בקשישים בתקופת הקורונה. ליברמן מציעה לצרף את בני הנוער שנמצאים בחופש למערך המתנדבים, ולהשתמש בהם כדי לייעל ולהרחיב את ההתנדבות: להנגיש את האוכל, לסייע לקשישים בנגישות למחשב ולמכשיר הנייד, ולשוחח עימם ממרחק. "אני מאמינה גדולה במפגש ובחיבור הבין־דורי. אפשר לשמוע סיפורי חיים של הקשישים, להקליט אותם ולייצר מזה נכסים שלמים".

במקומות שבהם הדבר רלוונטי, ליברמן מציעה שהמתנדבים יסייעו בחיבורים בין קשישים הגרים בסמיכות כדי ליצור קבוצת תמיכה, גם אם היא תפעל בעיקר דרך מרפסות וחדרי מדרגות. "אפילו אלו שמתגוררים בדיור עצמאי בבתי אבות, לא תמיד יודעים מי גר בדירות הסמוכות אליהם. בסדרת הטלוויזיה 'שמונים וארבע' ראינו שכנים בדיור מוגן שלא הכירו בכלל, עד שהגיעו הילדים מבחוץ וחיברו ביניהם. לפעמים צריכים מתנדבים שישמשו כמתווכים הראשונים.