רמת הניתוק של הקברניטים מדהימה, אבל בעיקר מדאיגה

"הכביש הזה הוא לא רק תשתית תחבורה, הכביש הזה הוא סמל לתקופה חדשה שנפתחת באשקלון", אמר ראש העירייה בטקס חנוכת מחלף אשקלון צפון, שעלה לכותרות לא בשל התקופה החדשה שהוא מסמל אלא בשל אי־שמירת הנחיות הקורונה. על משקל הדברים של ראש עיריית אשקלון, אפשר לומר שהופעתה של השרה מירי רגב באירוע הזה היא לא רק השתתפות בטקס אלא סמל לתקופה חדשה שנפתחת בישראל. אני קוראת לה "בימים ההם אין מלך בישראל", אה, היה כבר? לא נורא. לא תמיד צריך להמציא את הגלגל.

עוד כתבות באתר מקור ראשון:
– מנכ"ל משרד הבריאות: "נצטרך ללמוד לחיות עם הקורונה"
– משחקים בכיף: שלוש המלצות לבילוי בבית
–מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש

מירי רגב הודתה שהטקס לא נערך על פי הנחיות הקורונה, ובמילים אחרות שהיא שמה פס על הנחיות הממשלה – שהיא, להזכירה, חלק ממנה. יואב קיש, סגן שר הבריאות, הלך לחדר כושר אף שהממשלה החליטה על החמרת ההנחיות, ואם נחזור רגע לגל הראשון, ניזכר שנתניהו חגג את ליל הסדר עם בנו שלא גר איתו, ריבלין עם הבת שלו, וכנ"ל ליברמן. מה כבר ביקשנו מנבחרי הציבור שלנו, שפשוט יעשו את מה שהם רוצים שאנחנו נעשה? מוזר שזה נשמע כל כך יומרני היום. דוגמה אישית? הצחקתם אותי. אנחנו הרחק הרחק משם, בעידן "המנהיג, הישר בעיניו יעשה".

נמשיך. שר בלי תיק, צחי הנגבי, מגלה רמות חדשות של ניתוק מהעם ואומר ש"חרטא" ש"לאנשים אין מה לאכול", ובתנועת מלחציים מצרף את חוסר הדוגמה האישית של חבריו להנהגה, לניתוק. נתניהו הצר על "אמירות כאילו מצוקת הקורונה היא לא אמיתית", שר בלי תיק התנצל על דבריו כמובן, אבל איך לומר, על רקע מחאת העובדים הסוציאליים, התנצלותו נשמעת ריקה כמעט. בקרוב לא רק שלא יהיה לחם לאנשים, גם לא תהיה להם קרקע לדרוך עליה. כחלק מהשביתה שאינה מוגבלת בזמן – לא ייערכו חקירות ילדים, לא יינתנו צווי הגנה לילדים ולנוער בסיכון, לא יתקיימו ועדות להפסקת היריון, לא יינתן מענה לפניות קשישים, לא יטופלו מקרי אלימות במשפחה, לא ייערכו השָׂמות של קטינים לפנימיות ולא יוגשו תסקירים לעבריינים ולעצירים. אז מה אתה אומר שר בלי תיק, חרטא או לא חרטא?

לא צריך להיות איינשטיין כדי לומר ש"הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמה". גם בלי להמציא את תורת היחסות אפשר להבין את זה. מספיק להיות מדריכה בבני עקיבא או בצופים, מספיק לגדל ילד או שניים, מספיק להכיר קצת בני אדם, מספיק לא להיות מנותקים כל כך מבני אדם. נבחרי ציבור, אנשים שבחרו בכם מסתכלים עליכם. ובעידן הרשתות החברתיות אנחנו בוחנים אתכם על כל תמונה לא נכונה שלכם או מילה לא במקום שאתם אומרים. האמירה האחרונה של הנגבי מצטרפת לאמירות קודמות של מנהיגים שלנו שמשתעממים מזוטות, כמו פרנסה, בריאות, דיור ועוד צרכים מוזרים של בני אנוש שעובדים קשה מאוד ומרוויחים 5,000 שקל בחודש במקרה הטוב. כואב הלב שהנהגה מרשה לעצמה להתבטא ככה, או שנפלטות לה חרטות כאלו.

ניתוק וחוסר דוגמה אישית, שכרוכים בעיניי זה בזה – כי אם אתה מנותק אתה לא חש צורך לשמש דוגמה אישית, ואם אתה לא משמש דוגמה אישית אתה הופך למנותק, אתה הרי מעל לחוקים ולכללים ופשוט שכחת כבר מה זה להיות אדם רגיל מן השורה – הם משל להתפוררות הסולידריות החברתית בישראל, וממבשרי מות המנהיג.

גרסת ביתא

בימים ההם אין מלך בישראל ואין ראש ממשלה בישראל ואין הנהגה בישראל. כולם עסוקים בשרידות פוליטית ותו לא. בגזירת סרטים ועשיית שרירים וחיפוש אשמים: מי אחראי למשבר העמוק בטיפול בקורונה? חבורת רק לא ביבי תאמר שביבי, חבורת רק ביבי תאמר שרק לא ביבי. ומה נתניהו עצמו חושב בלילה כשהוא מסתכל במראה, עם כיבוי המצלמות במסיבות העיתונאים, בשוך זמזום היועצים וסקרי דעת הקהל? אני סקרנית למדי לדעת. נכון, האתגרים שהקורונה הביאה איתה באמת עצומים, לא הייתי רוצה להיות בעמדה הזאת של ראש הממשלה, אבל בכל תחום בחיים שלנו – הקורונה לא המציאה שום דבר חדש, אלא רק האירה בפנס את מה שהיה פה הרבה קודם – וכך גם בפוליטיקה.

התרבות הפוליטית בישראל בעשורים האחרונים משתמשת בשפה של פירוד ופחד וכוח, במקום בשפה בונה אמון, והראשון בראש הוא נתניהו (שבשנים האחרונות יצא במתקפות חמורות על מערכת המשפט והמשטרה והדרג הפקידותי). הקורונה רק העלתה את הטורים של ההתנהלות הזאת, היא כמובן לא שינתה משהו מהותי, עיינו ערך מסיבות העיתונאים מעוררות האימה והפלצות בשעות הפריים־טיים.

התרבות הפוליטית בישראל בעשורים האחרונים משתמשת בשפה של פירוד ופחד וכוח, במקום בשפה בונה אמון. הקורונה לא שינתה משהו מהותי מזה

לפני חודשיים, במה שמובן לי עכשיו כסיכום הגל הראשון של הקורונה, כתב לי חבר ככה: "אני מאוד פקפקתי בקורונה הזאת, הייתי ציני, יותר מתמיד, ואז קרה דבר הזוי. אני, שתמיד מלמד את כולם לפקפק במה שאומרים בחדשות, חטפתי התקף חרדה, פחדתי שאין מספיק אוכל בבית, שאסור לצאת כי הווירוס על הכפתור במעלית. מי שהאכיל אותנו בפחדים האלה הם דמויות גבריות, שהפחידו אותנו לא פעם כדי לנצל את המצב לטובתם. ביבי, בנט, בר סימן־טוב, ברבש. כל שפת הבי"ת הזאת הייתה לא מנחמת, לא מרגיעה. צפיתי באנגלה מרקל עושה מסיבת עיתונאים והצטערתי שהיא לא ראש ממשלת ישראל". ובמשפט אחד, חברי המלומד אמר ששפת זכרי האלפא – ובמקרה הזה הביתא – לא מיטיבה איתנו.

שלום לקלפיות

חכמים לימדונו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואני אלך בעקבותיהם ואומר שאולי עדיף שנשתדל להיות אישה, ועוד אומר שבמקום שאין מנהיגים כדאי להשתדל להיות מנהיג(ה), ובמקום שאין רועה, תשתדל כל כבשה להיות משכוכית. האחריות מועברת אלינו, נרצה או לא נרצה, נבחר בתפקיד או לא נבחר בו. מות הדוגמה האישית הוא מות המנהיגים הוא מות הפתקים בקלפיות. (ואם נכניס נימה אופטימית אפשר לומר שמות כל אלה אמור לבשר לידה של מנהיגות חדשה, אבל בינתיים) אנחנו צריכים לקבל אחריות גדולה יותר על הסביבה, על הקהילה והחברים. פעמון המתכת על צווארנו קורא לנו. מצלצל.