יכול להיות שאסף אמדורסקי התבלבל. הטקסט החריף שפלט בזעם מול מגישות חדשות 13, התאים יותר ל"הפגנות השחיתות" המתקיימות מדי יום בבלפור, מאשר למחאה שמתיימרת להיות אנטי מפלגתית. "אנחנו מלאים בזעם, כי יש נאשם בפלילים שיושב בראשות הממשלה, וחטף את המדינה שלנו", נימק אמש אמדורסקי את השתתפותו בהפגנה המדוברת בכיכר רבין. "מדובר בנוכל שיותר מדי זמן נותנים לו יותר מדי קרדיט – הוא צריך ללכת או לכלא או לבית משוגעים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– באישור גנץ: לנתניהו תהיה אחריות בלעדית על ריבונות
– המלאך השומר על מערכת המשפט: בנימין נתניהו
– העיוורון וחוסר ההבנה במכתב ההתפטרות של פרופ' סדצקי
צפו: דבריו של אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין
תשמעו : אסף אמדורסקי בכיכר רבין מודה שהמחאה היא לא על קורונה או כלכלה – זו מחאת שמאל נגד נתניהו – ראש הממשלה והם רוצים שיכנס כבר לכלא( בלי משפט ובלי הגנה) – pic.twitter.com/BIQpwNlpQy
— Shoula Romano-Horing?????? (@RomanoHoring) July 11, 2020
אף מילה על המשבר הכלכלי לשמו התכנסנו, אף מילה על מצוקות האזרח הפשוט. גם המגישות הנהנו בהבנה, כאילו הניחוח הפוליטי טבעי לגמרי. מבחינת אמדורסקי וכנראה גם מבחינתן, מדובר במשוואה פשוטה: מצוקה כלכלית שווה לשנאת נתניהו יוקדת.
הריאיון הקצר הזה שיקף את כל מה שמקולקל במחנאות הפוליטית בישראל הנוכחית. שהרי המשבר הכלכלי הוא סוגיה חוצה מגזרים ומפלגות. הקורונה, כמובן מאליו, לא עושה הבחנה בין מחנה ביבי למתנגדיו, ובהתאם הפגיעה הכלכלית מכה בכולנו במידה שווה. אז איך זה שכל מחאה כלכלית נגד השלטון מנוכסת אוטומטית לשמאל? אפשר להאשים את השלטים המרוחים בתמונות משפחת נתניהו, או את קריאות ההמון: "ביבי לכלא", והבעלות הכללית מצד חוגי אמדורסקי – אבל אי אפשר להסיר מהמשוואה את ההסתייגות המיידית של הימין מכל מחאה שנודפת ריח קוטג'.
ממש כמו במחאה החברתית של 2011, גם כעת מחנה הימין מוצא מגוון סיבות לפסול את ההפגנה שהתקיימה אמש בכיכר. זו הצפיפות שעלולה לגרום להתפשטות הנגיף, זו השמאלנות, הבכיינות, חיקוי האלימות מארה"ב. כל אלו טיעונים טובים. אבל רק דבר אחד לא נלקח בחשבון: שאולי המניע מאחורי כל זה הוא כאב אמיתי. ציבור המפגינים ברובו לא הגיע כי הוא בובה על חוט של ארגוני שמאל. אנשים יצאו לרחוב כדי לזעוק מדם ליבם. הם זעקו נגד העיתוי הגרוע בו נתניהו מתעסק בהחזרי המס, נגד שרים מנותקים שרואים ברעב ללחם חרטא, נגד מנהיגים שאינם עומדים בהנחיות שזה עתה הנחיתו על הציבור. אם את הדור של הקיץ ההוא קל היה להגדיר כמפונק, הפעם, יודעים גם הביביסטים הכבדים ביותר, דירה בפלורנטין היא לא הסיפור.
אבל כל עוד אנחנו מדירים רגלנו מהכיכר, כל עוד הימין לא ייקח אחריות גם הוא על נושאים שאינם קשורים בריבונות, מערכת המשפט או נציגיו בתקשורת – אנחנו נראה איך גם סוגיות ליבה הופכות מנחלת הכלל לעוד גיליוטינה לביבי. והמפסידים מכך הם הציבור כולו, שמצוקותיו הכנות מנוצלות במשחק פוליטי גדול מסך ממדיו.
