יש משהו מטריד בסרטונים המופצים ברשתות החברתיות בימים האחרונים. צפייה בהם חושפת מראות לא נעימים של היתקלויות בין אזרחים ורשויות האכיפה, עפ"י רוב המשטרה. הרפרטואר בו יצא לי לצפות כלל שוטר אוזק נערה צעירה כי לא עטתה מסכה, צמד שוטרים הקונסים רוכל מבוגר שנראה כי לא ממש מבין מה רוצים ממנו, שוב תמונות קשות של סגר, הפעם מביתר עילית, הכוללות שוטרים העולים לאוטובוסים ביציאה מן העיר ומורידים מהם נוסעים בתואנה כי הם אינם חיוניים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מבוכה תוצרת בית: כשהביביסטים נשארו לבד במערכה
מנכ"ל שירות התעסוקה: "עלינו לפעול בכלים לא רגילים לפתרון המשבר"
בוקר טוב, עולם: אלימות משטרתית היא חדשות ישנות
מחזות אלו מעלים שאלות קשות, האם יש בסמכותו של שוטר לקבוע האם אזרח שומר חוק הוא חיוני במקום עבודתו? על פי אלו פרמטרים בשטח נקבעה רמת החיוניות? האם הסגר שחוו כבר כמה ערים בארץ הצליח באמת להוריד את מספר הנדבקים?
הצורך בשמירת ההנחיות של משרד הבריאות בכלל, וחובת עטיית מסכה בפרט, ברורים לכולנו. בימים קשים אלו של פיטורים ואבטלה, בעיקר במגזר הפרטי, דומה כי שוק המסכות, הכפפות ואמצעי החיטוי פורח ועולה. ביקרתי בשבוע החולף בערים שונות בישראל, בעלות גווני אוכלוסייה שונים, ובכולן נשמרה חובת עטיית המסכה במרחב הציבורי בקפדנות. בכולן נוכחתי לראות גם שתי תופעות קשות: האחת, חנויות סגורות. ברחוב, במרכז המסחרי, בשוק. חלקן מועמדות למכירה. ומנגד, התופעה השנייה: נוכחות מוגברת של המשטרה ברחוב, הערות לאנשים לגבי אופן חבישת המסכה ואזהרה כי עליה לכסות לחלוטין גם את אפם.
האם לא איבדנו את הפרופורציות? הן ברמה ואופן האכיפה של המשטרה והן בהחלטות המתקבלות חדשות לבקרים? באיזו קלות ניתן לסגור עיר שלמה, להכביד על תושביה ולמנוע מאנשים ללכת למקום עבודתם? האם באמת יש צורך לאזוק אזרחים שלא עטו מסכה? האמנם יש צורך בשני שוטרים חמושים בשופרסל הבודקים האם מסכת הפנים של הקונים מכסה גם את אפם? אני צפיתי במחזה כזה. והאמינו לי, הוא לא היה נעים.
בסוף השבוע צעדתי ברחוב ירושלמי. הבטתי סביב ברחוב המלא חובשי מסכות מסוגים שונים והרהרתי באיזו מהירות, יחסית, התקבל המחזה המשונה הזה והפך לנורמלי בעינינו. קראתי בעיון את השלטים המורים על הגבלת מספר האנשים בחנויות, חובת המסכה בעליית לאוטובוסים (היא מוכרזת גם יחד עם שם התחנה), והוראות על שמירת המרחק בין אדם לאדם. לבסוף הגעתי ליעדי. שם התבקשתי למדוד חום, לחטא ידיים ולחתום על הצהרה כי אני בריאה לחלוטין. המדהים בעיני היה שכל התופעות החריגות – בזמנים אחרים כמובן – האלו, התקבלו כבר בשוויון נפש.
הבעיה הייתה רק, שרציתי לנשום אוויר. להוריד מעט את המסכה לרגע, כאשר אין סביבי אף אחד במרחב 2 המטר, ולנשום. אבל חששתי. חששתי מהמשטרה, מתגובת האנשים, מדעת הקהל.
אז ככה זה מתחיל חשבתי. ככה אפשר בעצם לעצב אוכלוסייה שלמה? ומה שלא הולך בתעמולה ילך בקנס ובאכיפה משטרתית? ככה ניתן להטות את דעת הקהל? כי לא, תופעות של אזיקת אזרחים בגלל מסכה או הטלת סגר על עיר שלמה מבלי לתת את הדעת על האזרחים בה, הן תופעות שאין להשלים עימן.
בהכללה גסה ניתן לחלק את מדינת ישראל לשני חלקים. החלק האחד לא נפגע משמעותית מן הקורונה. חלק גדול מאנשי ההייטק והטכנולוגיה הממשיכים לעבוד מהבית, וכמותם שכירים שמקום עבודתם מאפשר זאת, רופאים, מורים ועוד. ואילו החלק האחר נמצא על סקלת המצוקה בדרגות שונות. אלו שפוטרו, או צומצמו, או נשלחו לחל"ת. בעלי עסקים, עצמאים, אנשי המלונאות, בעלי אולמות. אלו שסגרו עסק פרטי בדמעות. אלו שלא יודעים איך לגמור את החודש. או איך להתחיל אותו. וגם הילדים בבית (הם רעבים כל הזמן אגב. ומזון עולה הרבה כסף) וסגירת מקומות הבילוי ודאי לא מקילים על מצבם.
רק לי נראה שאין שום תכנית מסודרת איך לסייע להם? הרי מתן מענק חד או דו פעמי של כמה אלפי שקלים בודדים לא ירים אותם. לשם כך נדרשת תכנית לאומית רחבת היקף, חשיבה לעומק, פילוח האוכלוסיות הנזקקות ומתן סיוע אפקטיבי לטווח ארוך כמו תכניות הכשרה, הסבה מקצועית, בחינת התאמת המקצוע או העסק לתקופה זו ועוד דרכים יצירתיות להושיט יד (וירטואלית כמובן!) לאנשים אלו, שחלקם עומד על פי תהום. זה הרבה יותר קשה מהטלת סגר או הגברת האכיפה ברחובות. אבל הרי בשביל זה יש לנו ממשלה בעלת 36 שרים.
תחושה קשה יש באוויר. חם מאד. חם בחוץ וחם עוד יותר מתחת למסכה. ומציק. וכאשר שוטר נטפל לעיתים יותר מדי, או המערכת מקשה באטימות את ליבה, אז ההצקה הופכת למצוקה קיומית ומסוכנת.
שום מגבת, עבה ככל שתהיה, לא תמנע התפרצות של סיר לחץ מבעבע. מתישהוא לא ניתן יהיה עוד לשים אצבע על הסכר. גם לא סגר. וכאשר יעלה קולם של האנשים החנוקים ושוועתם תגיע לשמיים, שום מסכה לא תסתום את פיהם.
