אחת הסיבות העיקריות לכך שמעריצי נתניהו המשיכו לתת בו אמון גם אחרי חשיפה נרחבת של פרטי כתב האישום ועדויות עדי המדינה, לא הייתה בהכרח אי אמון באישומים. כפי שהודו במפורש רבים מהם, הם אמרו לעצמם: יכול להיות שיש ממש באישומים הללו, אבל אנחנו מוכנים לחיות עם ראש ממשלה מושחת שמיטיב כל כך עם מדינת ישראל בתחום המדיני והכלכלי, במניעת מלחמות וכו'. טיעונים דומים נאמרו בעבר על ראשי ערים שהואשמו בשחיתות, כמו ראש עיריית בת־ים לשעבר שלומי לחיאני.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
קידוש השם בלילות סוערים: הרב סיני אדלר נפטר בגיל 92
להתפלל בשביל עצמך זה לא אגואיזם בהכרח
"כשעולם התורה הספרדי לא נוכח, גם האשכנזים מפסידים"
הטיעון הזה בעייתי גם כשמדובר בראשי ערים. אבל הוא בעייתי שבעתיים בדיון על המנהיגות ברמה הארצית. יש לכך שתי סיבות עיקריות. אחת – מנהיג מדינה הוא סמל, בוודאי אם הוא פופולרי. אם התנהלותו מושחתת, דווקא ההערצה אליו עלולה לגרום גם לאימוץ הפן המושחת בהתנהלותו, ואז החברה כולה עוברת תהליכי השחתה. שנייה ועיקרית: לציבור לא יכול להיות אמון במנהיג מושחת. אם האינטרסים האישיים שלו גברו על חוקי המדינה ועל שבועת האמונים שלו, איך אפשר לסמוך על שיקוליו בהקשרים אחרים?
כל עוד זהו מנהיג מקומי, ממילא אין לו הרבה יכולת פגיעה בתושבי עירו. לכל היותר הוא יכול להכביד את המיסים והאכיפה כדי לממן את מעשי השחיתות שלו. אבל מנהיג מדינה נאלץ לשלוח לפעמים את חייליו לקרב, ולהתמודד עם משברים כלכליים ומדיניים. אם התנהלותו האישית מושחתת, איך נדע שההכרעות שלו אינן מוטות בגלל עניין אישי? כפי שהתריס נתניהו עצמו כלפי אהוד אולמרט, החשש הזה מחריף במיוחד כשכלפי המנהיג החשוד בשחיתות מוגשים כתבי אישום, ואז האמון בשיקוליו אמור לרדת עוד יותר.
ניבא ולא ידע מה ניבא. מכל הבעיות הכרוכות בשחיתות בצמרת המדינה, במקרה נתניהו באה לידי ביטוי חמור במיוחד שאלת שיקול הדעת. המעשים שנתניהו מוכן לעשות כדי לא לתת את הדין על מעשי השחיתות שנאשם בהם חמורים עד כדי כך שגם אם הוא היה צח כשלג בכל האישומים המקוריים, היה עליו להתפטר מתפקידו ואף לעמוד מול כתבי אישום חדשים באשמת הפרת אמונים, בגלל הדברים שעשה כדי להתחמק מן הדין.
מה לא היה שם? דה־לגיטימציה לכל מערכות אכיפת החוק; הולכת המדינה לשלוש מערכות בחירות יקרות ומיותרות; איומים בהטלת מגבלות משפטיות קשות על בית המשפט העליון ועל כלל שומרי הסף של מערכות השלטון; ולאחרונה גם עיסוק אובססיבי בהטבות המגיעות לו לטענתו ממס הכנסה או מוועדת ההיתרים, או התפתלות מול רעיון ועדת החקירה לשופטי העליון, בשעה שהיה עליו להקדיש את כל זמנו להתמודדות עם המשבר הכלכלי הגדול ביותר בתולדות ישראל.
הנתונים האלה מביאים גם רבים מהביביסטים למחשבות שניות על אלילם. על פניו, המניות של נתניהו בציבור נמצאות כרגע בצניחה דרמטית. כמעט אפשר לומר עליו את מה שנאמר פעם על עם ישראל כולו: כשעולים – עולים עד לכוכבים, וכשיורדים – צונחים עד עפר. כישוריו של נתניהו מיוחדים במינם. בכך אין ספק לשום מתבונן ריאלי. אלא שלמרבה הצער והסכנה, הכישורים האלה עלולים להיות מנוצלים לא רק לטובה.
נתניהו סירב עד היום לפרוש מרצונו גם במקום שבו כל מנהיג במדינה דמוקרטית (למעט טראמפ, שלא חי בנורמות דמוקרטיות) כבר היה עושה זאת מזמן. יש לחשוש שגם בהמשך, ודווקא אם שקיעתו תיעשה מובהקת, הוא ייאחז עוד יותר בקרנות המזבח וינסה למנוע את רוע הגזירה באמצעים הולכים ומחריפים. זו אינה אזהרת שווא קיצונית, הנובעת מאיבה לאיש, אלא ראייה מפוכחת של הצעדים שנתניהו כבר הרשה לעצמו לבצע, ושל המדרון החלקלק שהוא הולך בו ככל שהסכנה לאובדן השלטון גדלה. משום כך, יש חשיבות עליונה לכך שכל המערכות – ובהקשר הזה, המערכת הפוליטית אף יותר ממערכות אכיפת החוק, שקצב עבודתן איטי – ישימו עין ויוודאו שתפקיד ראש הממשלה והאפשרויות הגלומות בו לא ינוצלו לרעה עוד יותר משנעשה עד כה. טריקת הטלפון של אריה דרעי השבוע, שהבהירה לנתניהו שמנהיג ש"ס לא ילך איתו לתרגילי בחירות בזמן משבר לאומי, היא בהחלט התחלה טובה בכיוון הנכון.
