משבר הקורונה חשף עוד יותר את העובדה כי המדינה, קרי יישות פוליטית-ארגונית, עומדת בעשורים האחרונים בפני אתגר גדול שמשפיע באופן מוחשי על אזרחיה ונובע בין השאר מתהליך הגלובליזציה. הקורונה היא סוג של גלובליזציה. וירוס שאמנם צמח במוקד גיאוגרפי מוגדר אי שם בדרום מזרח אסיה, אבל התפשט משם לכל קצות תבל מבלי להתחשב בגבולות גיאוגרפיים, מדיניים ולאומיים והפך לנחלת האנושות כולה. הווירוס הזה משקף פרדוקס מסוים המפגיש בין תופעת הרשתיות והשטחת הגלובוס, שהפכה את האירוע מאירוע סיני לאירוע כלל עולמי, לבין ההכרח בצמצום ובקטיעת הרשתיות כתנאי למיגור המחלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההסתדרות הציונית תעודד עולים להשתקע ביו"ש
– רפובליקנים מבוגרים חוששים להגיע לוועידת המפלגה
– מסיגריות ועד מזון: טהרן מציפה את סוריה בתוצרת איראנית
הפיכתו של האירוע לגלובלי העמידה את מדינות העולם בפני אתגר משמעותי נוכח העובדה שהוא משליך לא רק על המימד הבריאותי, אלא גם על היבטים כלכליים, חברתיים ואפילו פסיכולוגיים. מנקודת ראות זו, הקורונה מתנהגת כמו אתגרים גלובליים אחרים שקמו למדינות הלאום המודרניות בעשורים האחרונים שהן תוצר של השטחת העולם.
כך, על קצה המזלג, מתמודדות המדינות עם השפעת הגלובליזציה הכלכלית שפוגעת בכלכלות המקומיות ובענפים מסורתיים, למשל בארה"ב שהצמיחה מתוכה את הריאקציה לעניין בדמותו של דונלד טראמפ. השפעות אחרות הן בתחומי ההגירה האנושית שמציבה איום, למשל באירופה, על המרקם החברתי והערכי של מדינות היבשת, וניתן כמובן להרחיב בדוגמאות נוספות בהן למשל השפעת הרשתות החברתיות כמו פייסבוק על דינמיקות פוליטיות וחברתיות במדינות שונות.
הגלובליזציה היא אם כן סוג של אתגר למדינות הלאום ולרעיון המודרני של גבול, אבל גם של הגדרות מכל סוג שהוא. המהומות האחרונות בארה"ב על רקע רציחתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר מקומי נגעו פחות ליחסי שחורים ולבנים, והרבה יותר למאבק של קבוצות חברתיות רבות במבנים היררכיים של כוח. גם זה אפקט לוואי של תופעת הגלובליזציה שמבקשת להמיר את היררכיות הכוח האנכיות במבנה כוח אופקי ושטוח.
המשמעות היא מאבק בלתי פוסק בהגמוניות הכוח והשלטון ובייצוגיו. כלומר – לא רק המנהיגות הפוליטית במדינות הלאום, אלא גם שאר הממסדים הבירוקרטיים המזוהים איתו, כמו למשל המשטרה ומערכות נוספות, הנתפסים כבלם בפני שיטוח עקומת הכוח הפוליטית והעברתה לידי "העם".
מאבקים אלה פוגמים כמובן באיזון העדין שבין הציבור לבין ההנהגה, או במכניזם שאותו הגדיר השליט המוסלמי בן המאה ה-7 מועאוויה בן אבי סופיאן כ"שערת מועאוויה". לשיטתו, היציבות השלטונית תלויה בקשר שבין השליט לעמו, כאשר איכות הקשר נקבעת לפי עובי השערה. כאשר הציבור מושך השליט מרפה, וכאשר הציבור מרפה השליט מושך ובלבד שהשערה לא תיקרע.
אם נשתמש במשל החכם הזה, הרי שדומה כי המציאות בעידן הנוכחי מלמדת מי מבין הצדדים מושך יותר לכיוונו. ייתכן שנלמד גם על האפשרות להפרת האיזון העדין וקריעת השערה שמשמעותה אנרכיה מוחלטת, אלימות ובסופה גם טוטליטריזם שייצמח כמענה לתופעות הלוואי של החירות המוחלטת. כאשר הנשיא טראמפ מדבר על השבת הסדר ועל שיגור כוחות פדרליים בהקשר של ריסון המהומות הוא מתייחס בדיוק לעניין של החזרת האיזון ההולך ומתערער בין פוליטיקת ההמון ובין פוליטיקת הממסד.
לכך נודעת משמעות רבה גם לישראל, שמתברר שוב כי בחסות הגלובליזציה היא אינה מתנהגת כשמורת טבע וחשופה להשפעות אותם תהליכים עצמם. כל מי שעיניו בראשו מבחין בתהליכי השחיקה של יסודות העוצמה של המדינה. אלה בולטים הרבה יותר בצילו של משבר הקורונה שכאילו פתח את שערי הגיהנום לאתגור המדינה וזרועותיה.
בין הסימנים המובהקים לכך הם: אופנת המחאות שמתרחבת והפכה כמעט לספורט לאומי, הביקורת הקטלנית בסגנונה על תפקוד המדינה ומנהיגיה ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת המסחריים, המקום הנרחב שמקבלים "קולות אחרים" אנטי-ממסדיים שמטפחים את תיאוריות הקונספירציה וגובלים בסהרוריות רעיונית ובחוסר אחריות ציבורית. לכך מתווסף ניסיונם של בעלי כוח וקבוצות חברתיות לקדם אינטרסים פרטיקולאריים במחיר דריסת הערבות ההדדית.
כל אלה מלמדים כי גם בביתנו לוחשת האש המכרסמת בבסיסי הרעיון המדינתי-קולקטיבי. הם מלמדים על עוצמת האיתגור שחווה המדינה הישראלית בצל עליית משקלה של התרבות הפוליטית הגלובלית המבקשת לארגן מחדש את הכוח שבין הציבור לבין מנהיגיו. דא עקא, שדווקא בעת הנוכחית המדינה היא הכלי היעיל והאפקטיבי ביותר לניהול משבר הקורונה. משאביה הן הערובה ליכולת ההתמודדות הכלכלית, זרועות השלטון הן ההבטחה לשמירת הסדר הציבורי, מוסדות הבריאות הן המפתח להצלת החיים וראשיה הם הגורם היחיד שיכול לנהל את הסיטואציה המורכבת הזו.
משגים נעשים על ידי מנהיגים ועוד יעשו, השלטון אינו מושלם וחף מטעויות. כך גם אין שלמות במנגנוני המדינה ובבירוקרטיה שלה. רחוק מכך. על כל אלה לספק דוגמא אישית, להתייעל, להשתפר וללמוד תוך כדי תנועה. אבל, "שריפת המועדון" איננה אופציה. הכמיהה של רבים לסוג של אתחול מחדש, מחיקת ההווה ויצירת עתיד יש מאין, מגלמת לא יותר מפנטזיית נעורים שתוצאת הלוואי שלה עלולה להסתכם בקריעת "שערת מועאוויה", לשון אחר בכאוס מוחלט שספק אם יביא איזו גאולה למי מאלה המבקשים להרוס את הסדר הקיים כדי לבנות חדש ומוצלח על חורבות זה הקיים.
בצל הביקורת הציבורית ובצל ראיית הפגמים המובהקים הקיימים במערכת, חובה על כל אלה המבקשים לקדם את המהפכה הגדולה ולהיפרע עד תום ממי שמייצג את הסדר המדינתי הקיים באמתלות כאלה ואחרות, להבין שאסור לשפוך את התינוק עם המים המלוכלכים של האמבט. לסדר המדינתי קיימת דווקא בעת הנוכחית חשיבות כפולה ומכופלת בהתמודדות עם המשבר ועל כן חשוב שלא לקעקע – ברוח האופנות של הפוליטיקה הגלובאלית הכאוטית – את יסודותיו של הסדר שיש בו את הפוטנציאל להחזיר לעצמנו, ולו חלקית, את חיינו הקודמים.
