הפגנת העצמאיים על נספחיה הייתה מפגן של שחרור קתרזיס ורגשות. המפגינים והמוחים היו תערובת של קבוצות חלקן פוליטיות, אבל אם נסלק את רעשי הרקע ונתרכז כרגע בליבת המחאה הממוקדת בנושא הכלכלי ובקריסת ענפים מסוימים במשק הישראלי, צריך להבין משהו מאד בסיסי ועמוק. המחאה הזו ועוד נוספות שתהיינה לא תוכלנה לעשות את ההבדל בין ההווה ובין העתיד. זו אמירה קשה, אבל היא מקפלת בתוכה אמת גדולה הקשורה לשני עניינים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפסקת התיאום הביטחוני פגעה במאבק בקורונה ברש"פ
– כשהגיטרה מנסרת את הקורונה
– עם הגישה הנוכחית לעולם לא ננצח את הקורונה
העניין הראשון הוא, שהמדינה תוכל להיות המושיע הכלכלי רק עד גבול מסוים, והוא הולך ומתקרב. יש תחתית לבור הכלכלי ולהיקף המשאבים שתוכל ישראל להעמיד לאזרחיה מבלי לקרוס כמערכת. המשבר אליו נקלענו גדול ממידות המדינה הזו וממידות מדינות לאום אחרות. זו תופעה ממשית אדירת ממדים. כמו כל תופעה גלובלית, היא מאתגרת את מדינת הלאום שסך יכולותיה להתמודד עם השלכות המשבר הוא מוגבל. אין זה אומר שהמדינה אינה צריכה להטות שכם, לעזור ולפעול, אבל אם מישהו חושב שהממשלה, זו או אחרת, יכולה להחזיר את החיים של כולנו לנקודה שבה היינו לפני הקורונה, הוא הוזה.
הנקודה השנייה היא, שמשבר הקורונה אינו משברון חולף. זהו אירוע משנה מציאות. מבחינה זו, חייבים להפנים כי חלקים מהעולם הכלכלי הקודם לא ישוב בקרוב לתפקד במתכונת הקודמת בעיקר בענפי התיירות, הבילוי, הפנאי והתרבות. נציגיהם אף פקדו בהמוניהם את רחבת עיריית תל אביב וברצונם להשיב לעצמם את חייהם שנקטעו בצורה אכזרית לפני חודשים ספורים, גם במחיר של התעלמות מההיבטים הנוגעים לבריאות הציבור.
החיבור שבין משאבי המדינה המוגבלים ובין מציאות הקורונה שתמשיך להעיב על אותם ענפי כלכלה מחייב להתחיל לחשוב במונחים של ניתוח ולא של חבישה זמנית. דרוש שינוי חשיבה מערכתי המבוסס על תפיסה לפיה העולם הישן מת, לפחות באופן חלקי, ונידרש כעת להתחיל ולברוא עולם חדש, לפחות לטווח הזמן של השנים הקרובות.
תרגום העניין להיבט הכלכלי הוא שנדרש מהלך מורכב ואסטרטגי להתאמה מחדש של עולם התעסוקה. זה אומר שחלק מאותם ענפים שנפגעו ומאותם אנשים שהתפרנסו מהם יצטרכו לעשות אחת משתיים: להמציא את עצמם מחדש במסגרת תחום עיסוקם ולחשוב על איך עושים תיירות, בידור ופנאי בתנאים אחרים שונים לגמרי מהמוכר, או לשנות לחלוטין את תחום העיסוק והפרנסה שלהם.
זו מסקנה קשה עבור הרבה אנשים שצריכים להיפרד מהעולם המוכר שבו השקיעו את מיטב כישוריהם ומשאביהם ולצאת לעתיד לא ברור. מנקודת מבט זו, ההפגנות אתמול בתל אביב היו אולי הביטוי להכרה של רבים במציאות המשתנה ותסכול מחוסר היכולת לשוב לעולם שכנראה לא ישוב לכאן הקרוב.
אבל, לצד תהליך ההסתגלות הקוגניטיבי של הציבור לגבי הצורך להיפרד מהישן ולהסתגל לחדש, נדרש מהלך מקביל בדמות התגייסות של המדינה. לא, אין מדובר רק בתשלומי קצבאות אבטלה לעצמאים. זו חשיבה נכונה אבל רק לטווח קצר שיכולה לרפא זמנית את הכאב מבלי להתמודד עם הבעיות המבניות הכרוכות במצב.
מה שנדרש מהמדינה זו חשיבה על יצירת אופק לאומי-חברתי-כלכלי כדי לייצר פתרונות מערכתיים לטווח הבינוני והארוך, אחרת המדינה תמשיך לכלות את משאביה על תשלומי העברה לעצמאיים ועסקים שכנראה לא יחזרו אף פעם למעגלי התעסוקה הקודמים שלהם. התרומה של המדינה בעת הנוכחית צריכה לעבור מהרמה למהלך אסטרטגי של קידום אפיקי תעסוקה חדשים, למשל באמצעות השקעה במיזמים לאומיים ארוכי טווח, תוך גיוס כוח העבודה שיש למשק להציע.
זו העת להסתכלות מערכתית ולא לפופוליזם. זה מחייב את מדינת ישראל להשתמש ביצירתיות הטקטית שלה בממד התפיסתי והאסטרטגי. משכך, מדובר באתגר עצום המונח לפתחם של המדינה ואזרחיה גם יחד. לשני הצדדים אחריות, האחד ביצירת אופק חדש של חוסן חברתי ולאומי והשני בנכונות להבין כי העולם הישן מת ונדרש לברוא חדש במקומו.
