השבוע הגיעה לסיומה העונה הראשונה של סדרת הנוער פלמח (בלי גרשיים, במקור). דרמה יומית ששודרה בשלושת החודשים האחרונים בערוץ TeenNick .
זכתה פלמח, והפציעה על מרקעי הנוער היושב בציון בעת שהקורונה הצמידה את בני הנעורים אל המסכים אפילו יותר מאשר בזמנים שכתיקונם. בבתים רבים וגם אצלנו, הפכה פלמח לטקס צפייה משפחתי חביב לגמרי שהתגבש בימי הסגר.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מחפשים עבודה? הארגונים והעסקים האלה זקוקים לעובדים | 13.7
נדחתה התלונה בדבר ניגוד העניינים של נשיאת העליון
משבר בין החרדים לנתניהו: "די לאפליה באכיפה"
יחד צפינו באחים אמיל ואלינור שניצלו מהשואה, והצליחו להגיע ארצה כמעפילים בלתי חוקיים. בצוותא חזינו איך הם מצטרפים להכשרת הנוער של הפלמ"ח (תרשו לי גרשיים) טרום קום המדינה, ובמשותף איתם נאבקים למען המדינה שבדרך. חולמים על התיישבות בנגב, וגם על נשיקה ראשונה.
אפשר לגחך על אינספור מרכיבים בסדרה, אבל בבסיסה היא עניין חיובי לחלוטין ממנו נושבת רוח ציונית רעננה. בתוך פיתולי העלילה הנוטים למופרכות צפויה ובלב עודף הרומנטיקה הדביקה, הצליחו היוצרים להשחיל מושגי יסוד כמו "ליל הגשרים", "השבת השחורה", ואפילו לאחד באופן אופטימי את מנהיגי תנועת המרי העברי על כל שלוחותיה. גם עניינים ביקורתיים כמו יחס היישוב הוותיק לניצולי השואה, עולה על קצה המזלג ובהחלט פותח פתח לשיח משפחתי ער.
ובכל זאת, יש בעיה מהותית אחת בסדרה.
מדור ביקורת התקשורת הנ"ל אמור לעסוק באקטואליה ולא בסדרות מתקתקות בהן כל הבנות יפות וכל הבנים רגישים – והחוסר המשמעותי פה, הוא אקטואלי לגמרי.
אודה וגם אבוש, החתיכה החסרה הזו בפאזל קפצה לי לעיניים בשלב מאוחר למדי. רק כאשר יוחנן, הגאון המקומי בהכשרת הנוער של פלמ"ח, נתקל בבעיה טכנית שאינו מצליח לפתור. כדי לצאת מהסבך, הוא מזעיק לעזרה את חברו המחונן לא פחות, אמיר מהכפר השכן.
בום. אומרת לעצמה האם המתנחלת הצופה. הייתכן כי אמיר הוא הערבי הראשון, ובינתיים גם האחרון שנכלל בסדרה? ובכן, חד משמעית כן.
האויב המוצהר בו נלחמים הפלמ"חניקים המסורים הם הבריטים. בסוף, משתחל לסדרה אפילו נאצי אחד מרושע ומסוכן במיוחד. אבל ערבים אין. הם לא נלקחים בחשבון כעניין מאיים בעת שיש להתגנב ולהסתוות בשטח, הם לא גורם לחשש בחיי היום-יום.
אם רוצים לדקדק היסטורית דווקא בפרט הזה, הרי שהסדרה מתרחשת לכאורה ב-1946. פלמ"ח, הכוח הצבאי של "ההגנה", אכן מיקד אז את פעולותיו בקליטת מעפילים ובניסיונות פגיעה בבריטים. ובכל זאת, הגנה על הקיבוצים בהם התגוררו, איסוף מודיעין על הערבים לקראת עימות עתידי, וגם פעולות תגמול נקודתיות, היו חלק בלתי נפרד מהפעילות.
המתח הקשה בין יהודים לערבים הרי בעבע כאן מאז החלו לשוב היהודים לארצם. 17 שנה לפני כן סערו בארץ מאורעות תרפ"ט, שנה וחצי אחר כך, כבר ניהלו הפלמ"חניקים קרבות קשים מול ערבים שלא דגלו בהומאניות יתר.
בשל הפלואידיות ההיסטורית בשאר פרטי הסדרה, לא מופרך להניח שהיעלמותם של ערבים מפרקי העונה הראשונה, היא עניין של התחמקות אלגנטית יותר מאשר הצמדות לפרטים. בימים בהם סרטון מטופש הכולל פגיעה מיותרת ברגשותיהם של ילדים בדווים הופך להכאה לאומית על חטא של גזענות עמוקה לכאורה, כל העניין הזה עם הערבים הוא פשוט מסובך מדי.
איך אפשר להסביר בפוליטיקלי-קורקטיות של 2020, שהם ממש ממש לא רצו אותנו כאן, שהם היו הסיבה בגללה הקטינו הבריטים את מכסות העולים, שהם לא היו מוכנים לשמוע על הקמת מדינה יהודית, שהם לא בחלו לשם כך בשוד ורצח? איך אפשר לומר בפשטות, שמייסדי המדינה ממש לא התכוונו לוותר? שהיה ברור להם כמו שברור עד היום, שזה הבית הלאומי שלנו, ומדינה יהודית תוקם בו על אפם וחמתם של הערבים?
אז דוחקים הצידה את המאבק הזה, ומסדרים את העולם בתבניות ראויות לעת הנוכחית. כאלו, בהן המוחלשים מצליחים לפגוע באימפריה הקולוניאליסטית, ולנשום אוויר של בני-חורין. ככה זה בסדר.
אני מחבבת את פלמח. יחסית לסדרת נוער קלילה, יש בה בהחלט ערך מוסף. היא כיפית והיא גם מנסה להעשיר. אבל. כשמנסים להמחיש לדור הבא איך הכול כאן התחיל, אי אפשר ולא צריך – למכור לו סיפורי סבתא.
