משבר הקורונה הביא, כידוע, למשבר כלכלי כבד בכל רחבי העולם. ענפים שלמים, כמו תעופה ותיירות, נסגרו לחלוטין, וכמעט כל שאר ענפי העבודה ספגו פגיעות קשות עקב ההגבלות על חופש התנועה והמסחר. בישראל הביא הדבר לכמעט מיליון דורשי עבודה, וגם בימים אלה, לאחר חזרתם של לא מעט אנשים לעבודתם, עדיין אנחנו עומדים על כ-850 אלף דורשי עבודה רשומים, המהווים כ-21% מכח העבודה בארץ.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מבוכה תוצרת בית: כשהביביסטים נשארו לבד במערכה
המעז מנצח: עסק משפחתי בעקבות החלום
הדילמות ההלכתיות הן לא רק "מנייני מרפסות"
אבל גם בתוך המשבר הכבד הזה ניתן לסמן קבוצת עובדים גדולה שהמשבר שהיא עוברת חמור במיוחד: העצמאים. בשעה שהשכירים הוצאו בעיקר לחל"ת, ופירוש הדבר שמעסיקיהם ניסו לשמור עבורם את מקום העבודה, ואף הובטחו להם דמי אבטלה; בשעה ששכירים שפוטרו יכולים לצאת מייד ולחפש עבודה חדשה (זה כמובן קשה בתנאי השוק הנוכחיים, אבל עקרונית אפשרי), ללא משקולת נוספת של חוב גדול אלא 'רק' החור של המשכורת החודשית; בשעה שפיטוריו של שכיר הם כמובן חרב נוראית, אבל כזו שמונפת אך ורק עליו ועל בני משפחתו – קריסתו של עצמאי היא משבר כפול ומכופל: הם לא יכולים להוציא את עצמם לחל"ת, ולקוות שעם תום המשבר יהיה מי שיחזיר אותם לעבודה; המשבר שלהם הוא לא רק משבר פרטי אלא כזה שגורם קריסה גם לעובדים שהעסיקו (וכמעט כל עצמאי, גם בעסק קטן, מעסיק כמה עובדים לצידו), ועל חיפושי העבודה שלהם רובצת גם משקולת כבדה בדמות חובותיו של בית העסק, מעבר להכנסה האישית שאבדה.
והנה, דווקא לקבוצת העובדים הזו, שבעצם היא זו שמפעילה את גלגלי המשק, בעצם העובדה שהעצמאים הם המעסיקים של חלק גדול מהשכירים (למעט עובדי מדינה או חברות ציבוריות), מוענקת באופן עקרוני רשת בטחון קטנה במיוחד. החוק אינו מעניק להם דמי אבטלה, ורק בעקבות לחצים ציבוריים כבדים, והפגנות שהגיעו עד לאיומים בהתאבדויות, נפרשה עבורם במשבר הנוכחי רשת בטחון משמעותית, בדמות תקציבי סיוע מיוחדים, ואפילו גדולים למדי.
דא עקא, גם הרשת הזו, עם כל חשיבותה, נותרה מחוררת בכמה היבטים משמעותיים. כך, למשל, נקבע שמענק הסיוע יינתן רק לעצמאים שמחזור הפעילות שלהם נפגע ביותר מ-40%. אלא שגם מי שמחזורו נפגע ב-30% הוא אדם שספג פגיעה קשה, וחובה לסייע לו. לפי הערכתו של הכלכלן רובי נתנזון, מדובר בכ-82 אלף עצמאים. בנוסף, גם מי שמחזור עסקיהם השנתי היה גבוה מ-100 מיליון שקל לא יקבלו כלום, מתוך הנחה שהם עשירים מספיק כדי לשרוד. אלא שיש ענפים שיש בהם מחזור פעילות גבוה מאוד, אבל מתח רווחים נמוך. נציגי העצמאים אומרים שמדובר בעיקר בתחומי התיירות והאירועים, ענפים שכידוע קרסו לחלוטין, ולא הגיוני שדווקא בענפים אלה יהיו כאלה שלא יקבלו דבר. משום מה נקבע גם שהמענק לעצמאים יהיה דו-חודשי, כלומר יינתן מדי חודשיים, בשעה שהשכירים זכאים כידוע לדמי אבטלה חודשיים.
שורש הרע טמון בעובדה שלעצמאים אין בכלל רשת בטחון ממלכתית המוענקת כחוק, בניגוד לשכירים שכידוע נהנים מרשת כזו, מחוררת ובעייתית ככל שתהיה. במלים פשוטות: המחוקק הישראלי לא העניק דמי אבטלה לעצמאים אלא רק לשכירים. אפליה בוטה ומקוממת בין שני סוגי עובדים, לגבי אחד הנושאים הכי רגישים בחייו של כל אדם. ממילא, כל עזרה לעצמאים היא סוג של חסד מיוחד שהמדינה נותנת להם, והיחס אליה הוא בהתאם: עקרונית, אנחנו לא חייבים לכם כלום. תגידו תודה ותשתקו.
זה לא מצב שניתן להשלים איתו. עצמאים משלמים דמי ביטוח לאומי בדיוק כמו כל שאר העובדים. בגלל שהכנסתם בתנאים כלכליים טובים, גבוהה בדרך כלל מזו של השכיר הממוצע, הם אפילו משלמים דמי ביטוח לאומי גבוהים יותר. בנוסף, הם כאמור גם יוצרים הרבה מקומות עבודה עבור אחרים. נכון שהרבה יותר קשה לאמוד את פגיעתו הכלכלית של עצמאי מאשר את זו של שכיר, שמספיק לראות את תלוש המשכורת האחרון שלו כדי לדעת מה אבד לו. אבל זו כשלעצמה אינה סיבה לאפליה בוטה כל כך. אם אנשי רשות המסים יכולים לסמוך על דיווחי העצמאים כדי לדעת כמה מס לקחת מהם, גם אנשי הביטוח הלאומי יכולים לסמוך על הדיווחים האלה כדי לדעת כמה דמי אבטלה לתת להם, בשעת הצורך.
בקיצור: הגיע הזמן לשנות את האפליה המקוממת שהחוק הישראלי מקיים מאז קום המדינה. עצמאים צריכים להיות זכאים לרשת בטחון זהה במובנה העקרוני (לאו דווקא בסכומים, הכל לפי ההכנסות) לזו של שכירים, ולא להגיע למצב שבשעת משבר, אישי או לאומי, הם צריכים להתחנן כדי לקבל מה שכל שכיר יודע שיקבל.
במאמר מוסגר אפרופו הביטוח הלאומי, שהוא האחראי לתשלום דמי האבטלה: הגיע הזמן שהוא יתנהל כקופה סגורה, שהכנסותיה מממנות את הוצאותיה, ולא כקופה נוספת של תקציב המדינה הכולל, שהאוצר לוקח ממנה מיליארדי שקלים מדי שנה למימון כל מיני סעיפי תקציב. קרנות הפנסיה ההסתדרותיות נסגרו כבר לפני יותר משני עשורים בגלל שעשו את הדבר הזה עם כספי החוסכים: לקחו ממנו לכל מיני צרכים הסתדרותיים, וכשהגיעה שעת פרעון התברר שאין בקופה את כל הכסף הנדרש. לא יתכן שהמדינה תעשה בעצמה את העוול הזה ביחס לכספי הביטוח הלאומי. הכספים האלה, שעובדים משלמים לעתים בקושי רב מתוך משכורת מצומקת ממילא, צריכים להיות הכספים הקדושים ביותר בכל מערכות המדינה. בשעת הצורך, צריך להוסיף להם על חשבון סעיפי תקציב אחרים; בוודאי שלא לקחת מהם.
