פעם אמרו לר' חיים מבריסק: כמה חבל על פלוני, שהוא תלמיד חכם חשוב, ונאלץ להתפרנס מסודה. ר' חיים השיב: להפך; הלוואי שגם לי היה בית חרושת לסודה, ולא הייתי צריך להתפרנס מרבנות. ואכן, רבנים רבים לא התפרנסו מרבנותם. הרמב"ם היה הרופא של הסולטן, אברבנאל היה שר אוצר, ורבנים שאינם בליגה שלהם מקוששים לפעמים קצת פרנסה מכתיבה בעיתון. אבל רוב הרבנים, מה לעשות, מתפרנסים מרבנותם, וזה הולך ונעשה קשה בימים הללו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגיע הזמן להזיז להגמוניה האקדמית את הגבינה
– "כואב הלב על הזלזול": עובדי החינוך שנותרו מאחור
– מחאה לא תרבותית: כשגיא פינס מתבלבל
כולם יודעים שיש מקצועות שסובלים במיוחד מהקורונה; מעטים יודעים שגם הרבנים ברשימה הזו. התקציבים הממשלתיים לישיבות ולמדרשות עדיין מוקפאים, בהיעדר תקציב מאושר; גביית שכר הלימוד אינה פשוטה; התרומות מאמריקה נעצרו; והתרומות מהארץ תמיד זעירות. מוסדות חינוך רבים מפטרים רבנים. יש גם קהילות שהוציאו את הרב לחל"ת כשבית הכנסת נסגר, אף שהעבודה שלו רק גדלה. ואף רב לא יימנע מדאגה לחולים ומניחום אבלים, רק משום שלא קיבל משכורת.
זו הבעיה האמיתית, שביסודה אינה בעיה כלל: כיוון שמוקד העיסוק של הרב הוא לעשות מצוות, השירות שלו אמור להיות בחינם. מה לעשות, ועם הזמן התגלה שגם ילדים של רבנים צריכים לאכול, ולכן בכל זאת משלמים להם משכורת. אבל המתח הבסיסי הזה נותר, והוא מביא רבנים לעבוד בשמחה בשכר נמוך. יתרת השכר מחכה להם בעולם הבא.
באופן בסיסי, זה בסדר גמור. במקצועות רבים יש תגמולים לא חומריים, ולעיתים קרובות הם מפצים על משכורת נמוכה. אני לא חושב שהמקצועות הכי חשובים מבחינה ערכית אמורים לקבל את המשכורת הכי גבוהה. משכורת אינה פרס הצטיינות מוסרי. כל ניסיון להכתיב מלמעלה מקצועות נעלים שיזכו למשכורות גבוהות יעוות לגמרי את המשק. אנשים רבים בוחרים בעיסוקים ערכיים ששכרם החומרי נמוך, אך מביאים להם סיפוק ושמחה, בעולם הזה ובעולם הבא. מי שבוחר לעסוק בחינוך יודע שירוויח פחות כסף, ויודע שירוויח יותר דברים אחרים.
מערכת כזו יכולה לעבוד לא רע. אך עולם התורה הציוני־דתי לקח את הגישה הזו לאקסטרים: הוא לא נבנה מתוך צניעות כלכלית, אלא מתוך הזנחה כלכלית. פעם סיפר לי רב שאני מעריך על הישיבה שהוא עומד להקים. שאלתי אותו מאיפה יבוא הכסף, והוא הגיב כאילו שאלתי אותו מה יהיה צבע הדלת בשירותים של פנימייה גימ"ל: פרט קטן, זניח ולא חשוב. המבוכה הרבנית הרגילה בנוגע לכסף התערבבה אצלנו הסרוגים בחלוציות חפיפניקית ברוח תנועות הנוער. הרי אף אחד מחלוצי חומה ומגדל לא שאל את עצמו מי ישלם על ביקורת חומות־ומגדלים שנתית מטעם המכון לבטיחות ולגיהות. התוצאה היא שעולם התורה שלנו מתנהל באופן קבוע על סף קריסה כלכלית, והקורונה דחפה אותו מעבר לסף הזה.
כל המערכת הזו בנויה על רבנים עניים. אני בסדר גמור, תודה, בין היתר כי אני לא מספיק צדיק כדי לבחור בחיי עוני. יש מוסדות תורניים שמקפידים לשלם כראוי, אבל יש ישיבות שלא משלמות לרבנים משכורת אלא מלגה, כדי לעקוף את הצורך בזכויות סוציאליות ובשכר מינימום. מקובל להתלונן על שכרם הנמוך של המורים במערכת החינוך, אבל רבנים אלה משֹתכרים כמו חצי מורה.
גם שכרם של רבני קהילות הוא זעום. כדי לחסוך מבוכה וגם עבירה מגדירים בדרך כלל את עבודתו של רב הקהילה כשליש משרה, גם אם בפועל הוא עובד משרה וחצי. אני שימשתי במשך עשר שנים נהדרות כרב קהילה בהתנדבות. זה היה עדיף בעיניי על העמדת פנים של כאילו־משכורת. כשהרב מתנדב, ברור לכולם שהיקף עבודתו בקהילה מוגבל, ושאת רוב זמנו הוא צריך להשקיע בפרנסה אחרת. אבל זה יכול לעבוד רק בקהילות קטנות, וזו לא יכולה להיות דרך הרבים. פעם התמודדתי על משרה של רב יישוב, ורק בשלב די מתקדם גיליתי שהם בכלל לא מתכוונים לשלם לרב, אלא רק להרשות לו לגור בחינם בדירה של היישוב. אמרתי תודה והלכתי משם.
משבר הקורונה רק זירז את הקריסה הכלכלית של עולם הרבנות הציוני, שהייתה צפויה ממילא. השורש של הקריסה הזו הוא חוסר אחריות כלכלי, שלא בא מעיניים גדולות מדי, אלא להפך, מהתחושה שלא נעים לדבר על כסף. אבל כסף הוא חלק מהחיים, ואם המשכורת שמוכנים לשלם לך כרב לא מאפשרת לך לפרנס את ילדיך – לך לחפש עבודה אחרת. רק חשיבה כזו תביא את הרבנים ואת מעסיקיהם לאיזון כלכלי סביר. חז"ל לא הכירו הרבה משוואות כלכליות, אבל את המשוואה החשובה ביותר הם ניסחו בבהירות: אם אין קמח – אין תורה.
