זוכרים את הרגעים האלה בחבר'ה שמישהו או מישהי זורקים איזו הערה למישהו אחר, ואז שומעים שקט מהדהד? האם גם אתם חשבתם על העולם שמחולק לשניים, אלו שתמיד תהיה להם תשובה מוחצת ואלו שלא? אז העולם מתחלק לשניים גם במרחבי הרשת. אלו שיגיבו בענייניות גם בוויכוח סוער, ואלו שיגיבו בבוטות עם התייחסות אישית פוגעת, עם או בלי קשר לנושא. ויש חמור מזה: מי שבמציאות שותק ומאחורי המקלדת משתחרר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיפורי סבתא: כשהפוליטיקלי קורקט נפגש עם שנת 1946
– המעתיקים באקדמיה של היום הם הרופאים של מחר
– כרטיס אדום: כשלמיעוטים אין מילה במאבק של עצמם
רציתי לכתוב טור על הסכנות ברשת, שוב. השבוע הילדה חזרה נסערת ומחקה את הטיק־טוק כי סיפרו לה על ה"מומו" החדש. כל כך הרבה פעמים כבר שלחו לי הודעות ופרסומים על הרצאות והדרכות להורים בנוגע לסכנות ברשת ("חשוב!") ומדי פעם שומעים על האתגרים המסוכנים שמזמינים את הנוער להשתתף בהם ("לווייתן כחול" – אל תיכנסו!!!). נדמה שעל הכול כבר דובר, שלא נאמר נטחן ומוצה. אנחנו כבר התקנו מסנן או חוסם, אנחנו כבר יודעים לשאול ואיך לגשת לנושא עם הילדים – ובכל זאת האפור היום אפור מאוד.
יש סכנות איומות ברשת. פריצה לחשבונות, התחזות לאחרים, פרסום תוכן פוגעני, שיתוף פרטים אינטימיים ללא רשות, אלימות. אנחנו – וגם החוק – רוצים להגן על ילדינו, למנוע מהם חשיפה לתכנים מזעזעים ולמנוע מהם פגיעה. הסכנה ברורה לנו ואנחנו מודעים לכך שהם עלולים להיות קורבנות. אבל אני מגלה שהסכנה לא נמצאת רק באתגר רשת אחד או בתוכן שיש בו לבוש חושפני.
זה קיים סביבנו כל הזמן, וזה נוגע גם אלינו, שיודעים "מה לא", אבל יש לנו כל כך הרבה מרחב של "מה כן". התחושה היא שזה קורה יותר בקורונה. כי השנאה מבעבעת, או שאולי זו המצוקה, או המתח. ואז בקבוצה שאנחנו מרגישים בה בנוח, קבוצה שמכירה אותנו, בדיוק מעלים את הנושא שהוא אולי היחיד בעולם שגורם למישהו להתעצבן, מילה שהיא טריגר עבורו – ואחד החברים שולף תגובה שנראית לא פרופורציונלית. מה בסך הכול קרה? אנחנו מגיבים ואנחנו משתמשים במילים, אבל אנחנו פוגעים כל כך. באותה דינמיקה בדיוק מתנהלים החברים של הילדים שלנו, וככל הנראה גם הם עצמם.
ומה נגיד כשמישהו נפגע מאיתנו? "לא שמעתם את הטון שלי, כתבתי את זה בציניות/הומור!". כמה פעמים האיש שלי מתחנן בפניי להפסיק לשלוח דברים חשובים בווטסאפ. מה אנחנו נגיד לילדים שלנו שנפגעו? "לא הבנת אותה נכון"? בפעמים ("הנדירות ביותר") שבהן התעצבנתי על הילדים, ראיתי איך הסיטואציה משפיעה עליהם, והם ראו את זה עליי. היה לנו רע. בין אם המתבגרת למדה לענות ו"החזירה לי", ובין אם אמרתי משפט שפגע בנקודה כואבת. זה כאב וצרב. אבל היה המשך: ביקשתי סליחה, או שהזמן פשוט עבר, או שדיברנו וצחקנו. למדנו כולנו שמתקדמים, שטועים – ולא משנה מה, יש המשך למערכת היחסים שלנו. אנחנו מכירים גם ריבים עם אנשים מהחיים האמיתיים, ובדרך כזו או אחרת כבר יודעים איך להתמודד. בדרך כלל משפט מעליב ופוגע ממישהי בדיון וירטואלי בשעה 22:35 כבר נשכח והופך לא רלוונטי ב־22:37. שלוש דקות בווטסאפ של החבר'ה, זה היסטוריה.
רשת חברתית כמו פייסבוק היא מעין כוכב לכת מרוחק. הכללים שם שונים, וההרגשה שלנו כנפגעים שונה. יש תחושה שעשו לי משהו "מול כולם", ולכן גם אם כבר עברו לדבר על חמישה נושאים אחרים, ולמרות שחלק בנו אומר "נו מה, עכשיו לפתוח את זה שוב מול כולם" – מישהו נפגע, והוא בוער מעלבון.
ומה אם אנחנו הפוגעים? בוויקיפדיה, בערך "בריונות ברשת", כתוב שהסיבות לבריונות ברשת אינן שונות מהסיבות לבריונות פנים אל פנים. "לרוב הם מונעים מיצרי כעס, תסכול, קנאה או נקמה. בחלק מהפעמים הבריונים אינם מודעים לחומרת מעשיהם ועושים זאת מתוך שעמום, בשביל הרצון לקבל תגובה או מתוך לחץ המופעל עליהם על ידי ילדים אחרים". חלילה אנחנו לא בריונים. גם ילדינו לא. האומנם?
איך נלמד אותם מתי הם כן מזהים נכון וראוי שייפגעו, איך נלמד את הילדים שלנו לסמוך על הרגשות שלהם, ואיך בכלל נצליח לתת הנחיות על התחום האפור הלא מובהק? ואולי הם עלולים לא רק להיפגע, אלא גם לפגוע. האם על הסכנה הזאת דיברנו?
