זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. המתנתי לרכבת שלי בתחנת נוטינג היל בלונדון. אולי היו אלה פניי המבולבלות שהסתכלו כל הזמן על המפה, שסימנו אותי כמטרה שלו. אז הוא ניגש אליי, אדם בחליפה מהוגנת, כביכול אחד מהיישוב, והתחיל להמטיר עליי שאלות חודרניות: מאיפה באתי, מה אני מתכננת להיום. בהתחלה עניתי בנימוס, אבל מרגע שהבנתי שנפלתי על מציקן, החלטתי להתעלם. הוא מברבר ואני שותקת, מחכה שיבין את הרמז. והוא לא מבין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחוץ לקופסה בקורונה: כל אחד יכול להיות שליח בתפוצות
– המעתיקים באקדמיה של היום הם הרופאים של מחר
– "כואב הלב על הזלזול": עובדי החינוך שנותרו מאחור
"סליחה גבירתי", פנה אליי שוטר. "האיש הזה מציק לך?"
"זה בסדר", עניתי, "אני יכולה להתמודד עם זה".
"אוקיי גבירתי, אני מבין שאת לא מכאן. אז רק שתדעי שאצלנו זה לא מקובל. אני יכול גם לעצור אותו אם הוא לא מפסיק".
זה היה רגע קצת מבלבל. הרגשתי לא נעים להסגיר את האיש הזה לידי השוטר רק בגלל שקצת הציק לי. הרי זו לא הפעם הראשונה שאני נאלצת להתמודד עם טיפוסים כמוהו. מעולם לא היה שם שוטר במקום כדי להגן עליי.
במרחבי הרשת מתגלגל בימים האחרונים פוסט של יעל ויסמן, אלמנתו של ינאי ויסמן שנרצח בפיגוע טרור. היא מגוללת בו מסכת הצקות שהיא ובן זוגה הנוכחי עוברים על ידי שכן מהיישוב, שהגיעה גם לכדי אלימות. פנייתה למשטרה לא פתרה את הבעיה, והיא נאלצה לעבור משם לכמה ימים כדי להרגיש בטוחה. כמה מאתרי האינטרנט הפכו את הפוסט הזה לידיעה, ובקבוצת הווטסאפ של חבריי העיתונאים התעורר דיון האם זה בכלל סיפור. הרי מאות אנשים בארץ מתמודדים עם מצבים מהסוג הזה, ממתי סכסוך שכנים הוא אייטם?
אני חושבת שאין אייטם ראוי מזה, כי הסיפור הוא לא רק יעל ויסמן. הסיפור הוא תחושת המוגנות, או ליתר דיוק – היעדרה, שאנשים מסתובבים איתה פה בארץ. נכון, אם תשכח תיק על הספסל רוב הסיכויים שיחזירו לך אותו, אבל אם נפלת על איזה משוגע – לך תחפש מי שיעזור לך.
אני שומעת את חברתו לשעבר של אלירן מלול, שרצח את אשתו מיכל סלה, מספרת שהייתה צריכה לעבור דירה לעיר אחרת כדי שלא ירדוף אותה, ושואלת את עצמי איפה המשטרה. איפה החוק.
כמה רחוק צריך ללכת בשביל תחושת המוגנות של אנשים? זו שאלה שנעה בין גישת השוטר הלונדוני המחמיר ובין תחושת האין עם מי לדבר. יותר מדי אנשים משלמים בחירותם האישית מפני חירותם המוגזמת של אחרים.
* * *
מול הכשל הזה ניצבת מהומת רוי בוי, כוכב הילדים שהסריט את עצמו משדל את ילדיו "להאכיל בדואים" כמו באיזה ספארי. גם שם עולות שאלות של החמרה מול חמלה, רק לכיוון השני.
צפיתי בסרטון והזדעזעתי. באמת, מדובר בתחתית שבתחתית, משהו מביך שצריך להתבייש בו. אחר כך נכנסתי לאינטרנט וראיתי שהאיש התנצל פעמיים מעומק ליבו. פעם בכתב, ופעם בסרטון, ובכל זאת, הסיפור המשיך להאכיל כותרות ואפילו פתח מהדורות. רוי בוי עשה את הדבר הנכון – הוא לא תירץ את מעשיו, לא נתלה באיזה אילן פוליטי, הלך על מודה ועוזב, אבל לא ירוחם לו. אז אולי האיש לא ראוי להיות כוכב ילדים, אולי טוב שהקפיאו לו צילומים. אבל כאשר מזלזלים גם בהתנצלותו הכנה מה המסר הציבורי? אין מרחב לסליחה. וזה מסר שאנחנו צריכים לשאול אם הוא משרת אותנו חברתית. כי אם המסקנה של מטרידנים ופושעים וגזענים למיניהם תהיה שאין טעם להתנצל ומוטב להיאחז בקרנות ה"עשו לי עוול", או ה"מה הבעיה במה שעשיתי" או "זה רק בגלל שאני כך וכך", אנחנו בעצם דוחקים אותם לא להכיר בפשעים שלהם. הם מבינים שבקשת הסליחה אינה מתגמלת.
* * *
הפרוטוקול מחייב אותי להתייחס להפגנה במוצ"ש האחרון. הרי כולם כתבו עליה – מה, אין לי מה לומר? בואו נתחיל בזה שטוב היה אם כל מי שצייץ על ההפגנה הזאת היה מבצע גילוי נאות – עובד או לא עובד. הקורונה פגעה בו או לא. קל לצקצק על הפוליטיות של ההפגנה או על סכנת ההדבקה שלה כשאתה עובד ומקבל את משכורתך, והיו יותר מדי אנשים שעשו את זה. בכלל, זה הפך להיות ספורט לאומי חדש – להדביק מניעים פוליטיים לכל הפגנה שמזוהה עם ערכים של צדק חברתי. ולא שאין שם מניעים כאלו – בהפגנות מהסוג הזה תמיד יש גורמים פוליטיים שתופסים טרמפ, ואולי גם חותרים לאנרכיה והחלפת שלטון. אבל חוץ מהם יש גם הרבה אנשים מיואשים שבאמת כואב להם. והם ראויים לאמפתיה. מי שלא חווה את הכאב הזה, מי שלא קם כל בוקר והתבייש להסתכל לילדיו בעיניים, מי שלא התחנן לעירייה שתדחה לו תשלומי ארנונה, מי שלא מצא את עצמו עובד בשליחויות כדי להכניס קצת כסף הביתה, מי שלא החזיר השבוע גבינה צהובה למדף כי זה יקר ואולי עדיף לוותר – אולי עדיף שישתוק. לא תמיד חייבים לדבר.
