איזה ימים מוזרים, איזה ימים מלחיצים, בתקופה האחרונה המציאות מרגישה כמו איזה שיעור חשוב שכולנו מקבלים, כמו השיעור הכי חשוב שנקבל אי פעם, אבל אני לא מבין את השיעור הזה, אני מפספס את השיעור הזה, אני חווה אותו על בשרי, על נפשי, אבל אני לא מבין כלום, אני לא מבין כלום, אני לא מבין מה אני אמור להסיק ממנו, אני לא מבין איך אני אמור לעבד אותו, אני לא מבין כלום, הכול חמקמק, אני לא מבין כלום, אני לא מבין את המציאות, אני לא מבין את החוקים והנהלים, אני לא מבין את ההפגנות, אני לא מבין את הממשלה שלנו, אני לא מבין את ראש הממשלה שלנו, אני לא מבין את המגפה הזאת, אני לא מבין כלום, בטח שלא את עצמי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רגע לפני כיתה א' – הפעילויות וההכנות
– "אין כסף, השיקים חוזרים": הסוחרים ברש"פ מיואשים
– עורכת יהודייה ב"נ"י טיימס" התפטרה ומאשימה: "ויתרו על השאיפה לאמת"
הקורונה חזרה, אבל היא חזרה אחרת. זו לא אותה גברת. אני זוכר את האימה של הסיבוב הראשון שלה, אני זוכר את הרחובות הנטושים, את העקומות שטיפסו, את מסיבות העיתונאים המלחיצות, את ימי הסגר האיומים, אני זוכר הכול, את הלחץ, את החרדה, את ההשפלה, יש במגפה משהו משפיל, ככה הרגשתי לפחות, גם עכשיו אני מרגיש את זה, זו השפלה כמו ההשפלה שהרגשתי בתיכון כששיחקתי כדורסל, וחטפתי כדור בראש, והמשקפיים שלי התעקמו, לא משנה, אני זוכר את כל קלחת הרגשות הרעה שהרגשתי כשהקורונה התחילה, אני זוכר הכול, אוי זה היה כל כך רע, הכול היה כל כך מפחיד ומוזר, גם עכשיו מוזר, גם עכשיו מפחיד, אבל עכשיו הכול אחרת, עכשיו הכול אחרת, אני לא בטוח שאני יודע לדייק את זה.
אוי איך שמחתי כשהחיים חזרו למסלולם, אני זוכר את התחושה הטובה הזאת, של הנה, זהו, זה נגמר, זה מאחורינו, ניצחנו, יהיה בסדר, יהיה בסדר, אני זוכר את היום הראשון של חיה בגן, כלומר, את היום הראשון שלה בסיבוב השני של הגן, איך שמחתי, איך התרגשתי, וגם חיה התרגשה, הייתה הקלה באוויר, הייתה תקווה באוויר, היו ימים טובים, ותל אביב עירי התמלאה במין צמא אדיר לחיות, לחיות עכשיו! בכל הכוח! זה היה מדהים באמת, המסעדות התמלאו, והרחובות שקקו, וכולם הלכו לים, היה צמא באוויר, היה צמא לחיות לחיות לחיות, וגם אני רציתי לחיות, גם עכשיו אני רוצה לחיות, אבל עכשיו הכול אחרת, עכשיו הכול אחרת.
איזה ימים מוזרים, איזה ימים מלחיצים, והופה הנה שוב יש פחד ברחובות, וחרדות חריפות באוויר, ושוב כולם שוטפים ידיים, ושוב כולם מתרחקים זה מזה, כולם חושדים זה בזה, כולם פוחדים מכולם, ואין קרבה, ואין מגע, ואין חיבוקי פרידה, והנה שוב אני מתקשר לאמא שלי וצועק עליה, תתרחקי מאנשים, תשטפי ידיים, תשמרי על עצמך אמא אני מפחד, אמא, תשמרי על עצמך, בבקשה, אני מתחנן, אני מפחד, איזה ימים מוזרים, וכמה כעס יש בהם, כמה כעס יש בהם, עוד לא יצא לי לדבר עם מישהו שאין בו כעס, כעס על המדינה, כעס על הממשלה, כעס על החיים האלה שלא מתנהלים כמו שרצינו, הלו לא ככה רצינו, זה לא מה שדמיינו, זה לא מה שתכננו, לא ככה, לא בקצב הזה, לא בעצב הזה, לא ככה, רצינו אחרת, רצינו אחרת.
איך הכול מוזר. פעם פחדנו מהלא נודע, היום הנודע הוא זה שמפחיד אותנו. פעם פחדנו מהמחלה, היום אנחנו מפחדים מהגרורות שלה. פעם סמכנו על המדינה בעיניים עצומות, היום אנחנו תובעים ממנה לפקוח עיניים. פעם פחדנו, אבל הייתה בנו אנרגיה, הייתה בנו תקווה, הייתה לנו תנופה, היום אנחנו סתם, מפחדים ועייפים, כולם עייפים, אולי אתם לא ככה, אבל אני ככה, כל הזמן אני עייף, אני לא מצליח להתרכז בכלום, ואין לי רוח במפרשים.
אוי החיים האלה, איך הם שוב נשמטים לנו ככה, מבין האצבעות, עד שכבר חשבנו שהכול יהיה בסדר, עד שכבר הרחנו סוף סוף, בקצה האף, את הריח המתוק של השגרה, פחחחחח איזה שגרה ואיזה נעליים, הכול נזיל, הכול מרוטש, הכול חמקמק, אדם יסודו לעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף. איזה עצוב.
* * *
איזה ימים מוזרים, כולנו לומדים עכשיו שיעור חשוב, אבל ייקח לנו זמן להבין את השיעור הזה, ייקח לנו זמן להבין מה הוא בעצם אומר. זה זמן טוב לקצת סבלנות, זה זמן טוב לקצת חסד, לקצת רגש, לקצת רוך. קשה עכשיו, אין מה לעשות, החיים קשים עכשיו, לכולם קשה עכשיו, וצריך להיות רכים, צריך להיות רכים עם החיים, תסמכו עליי אני יודע על מה אני מדבר, אל תהיו קשים עם עצמכם, תהיו רכים, תהיו רכים, גם ככה הכול קשה, אל תהיו קשים פנימה, זה נראה לי טיפ טוב בתוך כל הדז'ה וו הרע הזה. תהיו רכים עם עצמכם, תהיו רכים, עד שהסיוט הזה יעבור.
