עובדת סוציאלית שהפגינה אתמול בבוקר, ברעננה, תל אביב, עפולה או צומת גילת, חזרה לפנות ערב מותשת לביתה והתיישבה מול הטלוויזיה. היא זפזפה בין הערוצים, ושוב לא מצאה באף מהדורת חדשות אותה ואת חברותיה. זה כבר היום העשירי שהיא שובתת ויוצאת לצמתים, ובכל ערב כשהיא מתיישבת מול מהדורות החדשות, היא מתאכזבת מחדש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שקד בחוץ: נבחרו חברי הוועדות למינוי דיינים ושופטים
– עלייה במספר החולים קשה: שינוי הקריטריונים אינו הגורם
– "כואב הלב על הזלזול": עובדי החינוך שנותרו מאחור
וזה לא שאין סיקור להפגנות בימים האחרונים. ההפגנה בכיכר רבין במוצאי שבת, וההפגנות האלימות מול בלפור קיבלו הרבה זמן מסך. אבל הפגנות של עובדות סוציאליות נחמדות ומנומסות, לא מצטלמות טוב. הן לא מתפרעות, לא דוחפות מחסומים, לא מנבלות את הפה ואפילו אין להם אסף אמדורסקי או סלב אחר שיתלהם מול המצלמות. הן פשוט לא מעניינות.
ההפגנות האלימות מול בלפור קיבלו הרבה זמן מסך. אבל הפגנות של עובדות סוציאליות נחמדות ומנומסות, לא מצטלמות טוב. ואין להם אסף אמדורסקי שיתלהם מול המצלמות
וזה לא שאין סיקור לנושאים חברתיים וכלכליים. העו"סית שלנו ישבה אמש וראתה במהדורות החדשות לא מעט כתבות על מענקים לעצמאים ובעלי עסקים. היא גם התבשרה כמו כל אזרחי מדינת ישראל על עוד מענק קורונה, אבל היא לא מצאה שום כתבה על השביתה בשירותי הרווחה.
אם היה מדובר רק בהעלאת שכר, עוד אפשר היה ללחוש לעובדות הסוציאליות שאולי עכשיו, במצב הכלכלי הקשה, זה לא הזמן הכי מתאים, (למרות שזה אף פעם לא הזמן), אבל השכר הוא רק סעיף אחד במאבק. כשעובדת סוציאלית בבית דגן מקבלת פטיש בראש ממטופל, זה לא סיפור של משכורת, אלא של הגנה וביטחון בסיסי. וכשעובדת סוציאלית נדרשת לטפל בחמש מאות תיקים בממוצע, זה לא סיפור של שיפור התלוש אלא של עומס בלתי אנושי שפוגע לא רק בה אלא בכל מטופליה.
נפתלי בנט רץ בשבועות האחרונים עם הסלוגן – 'לא פרנסה? לא מעניין'. הטלוויזיה מקדישה מידי ערב סיקור נרחב לענייני פרנסה, אבל היא תמיד תעדיף את איש ההגברה עם הזעם בעיניים שיאיים להבעיר את המדינה על פני ענבל חרמוני הנחמדה, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, שגם בימים האחרונים, בקושי מרימה את קולה.
ככה זה אצלנו. אם אתה נחמד, לא תקבל סיקור. אם אתה לא מתפרע ברחוב, אתה לא סיפור, ואם הלקוחות שלך הם אוכלוסיות חלשות, לא תגיע למהדורות החדשות. יפה בן דוד ורן ארז, ראשי ארגוני המורים, צריכים רק לאיים בשביתה, ומיד באותו ערב הם כבר ישבו באולפני החדשות ויזכו לדקות ארוכות בשיא הפריים-טיים. נכון, לא יאהבו אותם שם. קרן מרציאנו ויונית לוי יכעסו עליהם ויראיינו אותם בעוינות, כי בגללם הם יצטרכו למצוא מסגרת לילדים למחר, אבל הסיקור התקשורתי יעשה את שלו, הלחץ יגבר והדרישות ייענו.
את ענבל חרמוני לא יזמינו למהדורה המרכזית כי השביתה שלה ושל חברותיה לא משפיעה על היום יום של העורכים, הכתבים והמגישים. הם כמובן אוהדים את מאבקן, ומזדהים עם דרישותיהן, אבל כל עוד הן לא מאיימות על שגרת חייהם, הסיפור שלהם לא באמת מעניין.
