במהלך השיחה עם יניר בר־ים, התקדרו לי העיניים. כל מילה שלו, מלאת היגיון, סיפרה לאימא לארבעה ילדים קטנים שהיא הולכת לבלות איתם את אוגוסט בסגר ביתי.
פרופ' יניר בר־ים הוא מעין כוכב קורונה עולמי. הוא פיזיקאי, מומחה עולמי, שהקים את מכון ניו־אינגלנד למערכות מורכבות (NECSI). בבסיס התיאוריות שלו עומדת מתמטיקה חדשה, כפי שהוא מגדיר אותה, שמאפשרת לצפות אירועים בלתי צפויים, ולגבש דרכי התמודדות. אחד הנושאים שעליו הוא עובד כבר כ־15 שנה הוא נושא המגפות. בעוד כולנו מתמקדים במחלה עצמה, בר־ים מצביע על פרמטר שנשמע משני, אבל הוא משמעותי ביותר: תעבורה ותחבורה, "מהתפרצות מקומית להכחדה עולמית", לדבריו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתי החולים הפכו למבצרים, לחולים ולקשישים מגיע טיפול שלם
– מה מניע את אנשי "המצור על בלפור"?
– "מטעה את הצרכנים": בקשה לתביעה ייצוגית נגד בר המים "נעם 1"
בר־ים הוא "בוגר" מגפת האבולה, שפרצה ב־2014 במערב אפריקה. הוא מספר על קשר לארגונים החזקים בזירה הבינלאומית, ש"למרות הקשר הישיר אליהם, הם לא היו מספיק מהירים ביישום המדיניות". הוא הגיע למוקדי ההתפרצות בכוחות עצמו כדי להציע את השיטה שלו להתגברות על המחלה. ומה הוא גילה? שהאפריקנים מיישמים את השיטה, שאותה פיתחו לבדם, כבר שלושה שבועות. "הם פיתחו את זה בקהילה, בכוחות עצמם. הם עברו בית בית, מצאו כל מי שהיו לו סימפטומים מוקדמים, ובודדו אותו. ככה קרה שלמרות תחזיות לתמותת מיליונים, בסוף מתו מהמחלה כעשרת אלפים איש".
זה בעצם אחד המסרים החשובים של בר־ים: אל תסמכו על ממשלות, לא מהן תבוא הישועה. תסמכו על עצמכם, על הקהילה, על המשפחה. אתה יודע מה הבעיה? אמרתי לו, שרמת האמון בממשלה בישראל נמצאת בשפל, ובצדק, ונראה שאי אפשר לצאת מהספירלה הזאת. "בעיית האמון בממשלה קיימת בכל העולם", הוא ענה, מניח מולי את מראת הפרופורציה, "צריך לפעול לפי קהילות. אנשים צריכים לקבל אחריות על עצמם".
שדה מוקשים
בשבוע האחרון צפיתי בעיניים מיואשות בגרף המאמיר של חולי הקורונה. ביום שלישי הראתה העקומה קרוב ל־1,700 חולים חדשים ביום אחד. לשם השוואה, ב־12 במאי עמדנו על 20 חולים יומיים בלבד. זה גודל הטרגדיה של ישראל: היינו כפסע מהכחדת המגפה וכיום אנחנו כפסע מסגר נוסף, על כל השלכותיו הכלכליות, החברתיות והנפשיות.
תמיד קינאתי באנשי מתמטיקה ומדע שמצליחים לסדר את העולם לפי נוסחאות. "צריך לדעת שלושה דברים", אמר לי פרופ' בר־ים, "הראשון, שהמחלה רעה ואיומה, עם קטל גבוה, סימפטומים קשים ואי־ודאות של ההשפעות לטווח הארוך. השני, שהיא מאוד מהירה, אפילו יותר מאבולה, ואם לא עושים משהו חזק, העקומה נהיית תלולה מהר מאוד. והעניין השלישי הוא שאפשר לחסל את המגפה ולהביא אותה לאפס".
לפרופ' בר־ים יש מפת דרכים להשמדת המגפה. השלב הראשון: החלטה – אתם רוצים חיים או מוות? לצורך כך צריך לרתום את כולם להילחם, וזה אומר גם מעבר מדלת לדלת, וטיפול מקומי וקהילתי. שני דברים עושה שיטת "מדלת לדלת" – זיהוי (ובידוד) החולים, ועזרה למי שצריך. על הקהילה להחליט שהיא לא רוצה את המחלה, ואנשים צריכים להאמין בעצמם שהם יכולים להיפטר מהמחלה.
השלב השני: סגר כמה שאפשר, שמירת מרחק קיצונית, פעילות בחוץ ולא בחללים סגורים, עטיית מסכה והיגיינה.
השלב השלישי: איתור ובידוד של החולים. יש צורך במערכת חקירות אפידמיולוגיות, בדיקות ובידוד – גם של אנשים ממשפחתם, בצורה זהירה ורגישה. לצערנו, כיום המערכת הזאת כושלת. אין מספיק חקירות, הבדיקות איטיות מאוד ולא מספיק מדויקות. בר־ים ממליץ להכניס בדיקות CT ריאות, שלהן יש 95 אחוזי דיוק והפענוח מיידי. בסין, ספרד, בלגיה וצרפת כבר משתמשים ב־CT, ולא רק במטושים. המאבק במחלה הוא באמצעות השגת מידע ונקיטת פעולות מהירות בעקבותיו.
השלב הרביעי: אסטרטגיית האזורים הירוקים. אין מנוס מחלוקת הארץ למחוזות, אמר לי הפרופסור. "כשבארץ הגיעו ל־21 חולים, מצפון לחדרה לא היה אפילו חולה אחד. אם היו מגבילים את התנועה צפונה, כל אזור הצפון היה בריא לחלוטין". צריך לשמור על אזורים ירוקים בכל קנה מידה: בין־מדינתי, בין־עירוני, וגם בין־שכונתי. מכיוון שהגורם המרכזי שמפיץ את המחלה הוא התנועה והתעבורה, חייבים להקטין את התעבורה כמה שיותר לאזורים ירוקים. היתרון הוא שבכל אזור ירוק החיים יכולים לחזור למסלולם, ובכל אזור כתום או אדום, צריך יהיה למקד מאמץ כדי להגיע לאפס נדבקים.
"אל תסמכו על ממשלות, לא מהן תבוא הישועה. תסמכו על עצמכם, על הקהילה, על המשפחה. צריך לפעול לפי קהילות. אנשים צריכים לקבל אחריות על עצמם"
אסטרטגיית היציאה, שכולנו אהבנו לדבר עליה בימי מאי העליזים, לא צריכה להיות לפי סוג הפעילות, אלא קודם כול לפי אזורי התחלואה. וזה קשה בישראל. כי זה פוליטי, וזה חברתי, וזה כן ביבי או לא ביבי, ויש שהחליטו שהכול מזימה מבלפור, ואחרים שהחליטו שהקהילה שלהם לא הולכת להיבדק. את כל אחד מאלה צריך לפרק כמו מוקש, בעדינות שלא יתפוצץ, אבל להגיע לנטרול מוחלט. זה קשה ויש לזה מחיר פוליטי, אבל פשוט אין ברירה. אין.
הפרופסור מצביע גם על חיזוק אמצעי התמודדות ונתינתם לבתי החולים, על הענקת ביטחון כלכלי ועל ניהול נכון של השירותים החיוניים. אבל ארבעת השלבים הראשונים הם החשובים.
בלי דרכי קיצור
זו לא שאלה של הממשלה, אמר לי בר־ים, זו שאלה של העם. אפשר לנצח את המחלה בזמן קצר של כמה שבועות, אם עובדים ביחד. בחודש אחד אפשר לסלק את זה מרוב הארץ, ואז להתחיל לפתוח, לפי אסטרטגיית האזורים הירוקים. צריך להפוך את החיסרון הכי גדול כיום, ההדבקה ההמונית בבתים, ליתרון הכי גדול שלנו. אנשים צריכים להבין שהם הורגים את היקרים להם.
יצאתי מהשיחה איתו בעננה כללית. אוגוסט הולך לסגר. תתכוננו, אבות ואימהות, סבים וסבתות, ילדים וילדות. זה הכיוון. בתוך כך צריך להמשיך לדחוף לניהול ממשלתי שיצליח למנף את הסגר הזה, הפעם, לאסטרטגיית יציאה אחראית ולא קפריזית.
אל תסמכו על הממשלה. היא יכולה לעזור, אבל לא תוכל להיות אחראית לכול. תסמכו רק על עצמכם, על המשפחה ועל הקהילה. אנחנו צריכים להבין שאין דרכי קיצור או התחכמויות, לא לתלות תקוות בחיסונים או בתרופה, כי זה ייקח עוד זמן. בואו נעשה את זה בשבילנו. לא בשביל הממשלה, לא בשביל אחרים. בשביל עצמנו.
