השבוע הביא לרחובותינו עימותים קשים עם שוטרים, הבערת מכולות זבל, תקיפת עיתונאים, חסימת כבישים בניגוד לחוק, ניפוץ חלונות ראווה ומעשי ונדליזם מזדמנים. לכאורה, שחקן חדש בזירה: השמאל האלים. אבל רק לכאורה. עד כה הישראלי הממוצע הפנים את המסר השקרי כאילו האלימות בארץ תמיד מופנית מימין לשמאל – מסר שהוחדר תוך התעלמות אלגנטית מקורבן הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל של ימי היישוב העברי (החרדי יעקב דה־האן); או מניסיונו של הסופר עמוס קינן לרצוח את שר התחבורה הדתי דוד פנקס, על סעיף "כפייה דתית"; וכן, גם הסזון הנורא כלול באותה קטגוריה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משבר בריאות לא פותרים בשפיכת כסף על הציבור
– האם חסינות העדר הגיעה לברוקלין?
– מה מניע את אנשי "המצור על בלפור"?
לא צריך להטריח את עצמנו לדפי ההיסטוריה הרחוקה כדי למצוא מפגני הסתה ובריונות מצד מחנה השלום. אלימות השמאל רשומה בגאון בכתובים המכובדים ביותר בפובליציסטיקה גבוהת המצח של מחנה זה גם בעידן הנוכחי. לא בשוק מחנה־יהודה קראו לעלות עם טנקים על יישובים כמו עפרה ואלון־מורה; לא במצודת זאב כתבו מאמרים חוזרים "בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם". שורות אלה נכתבו בעיתון הארץ בעשורים האחרונים בידי פרופסורים מלומדים, כשהם שומרים על מסורת ברברית דרך מקלדת נשכנית ומעטפת סלחנית. כי בכל זאת, ההסתה במקרים הללו הופנתה נגד המתנחלים, לא חלילה לכיוונם של בעלי זכויות אדם או חי.
ההסתה הפרועה נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, גם היא לא התחילה בפוסטים הטריים הדורשים להוציא אותו להורג, או בכרזות שקראו להצטרף למחאה השבוע תוך רמיזה מפורשת בדבר כוונה לשבור את הגדרות: "לצרפתים הייתה הבסטיליה, לנו – בלפור". קריאות קיצוניות נגד נתניהו הן עתיקות יומין, כאורך כהונתו המתמשכת. מה שהתחיל במיצג אמנותי המראה את נבחר הציבור הבכיר לצד חבל תלייה, נמתח בימים אלו עד לקצה גבול היכולת של הסתה לרצח. וכאז כן היום – הקריאות המפורשות מתקבלות בסלחנות ליברית מכילה.
אז מאיפה באה ההקצנה הנוכחית? מה קרה לשמאל הנאור, שעד כה הסתפק בהסתה מגולגלת בתוך נייר עיתון ופתאום יצא לנפץ חלונות בתל־אביב ולהבעיר את רחובות ירושלים? התשובה מצויה בצבע החולצה של המפגינים. עד לאחרונה שמרו בשמאל על הסתה של צווארון לבן. כזו שמסתפקת בחריפות מוקלדת ואינה מתורגמת ליציאה לרחובות. הצווארון הזה הכחיל עם הזמן, וכבר נגמר לו האוויר לנשימה.
המוטיבציה של עבריין צווארון לבן ועבריין צווארון כחול היא אותה מוטיבציה; ההבדל ביניהם מתחיל ביכולת לרכוש חולצה אלגנטית יותר או פחות. כשבעל צווארון לבן רוצה להגדיל את רווחיו באופן לא חוקי, הוא מועל בכספים הנגישים לו או חוטא בשוחד, מרמה והפרת אמונים; כשבעל צווארון כחול רוצה להשיג כסף בדרך עבריינית, הוא פורץ או שודד. המטרה אפוא זהה, האמצעי מוכתב־יכולות. ארבעים שנות שלטון ליכוד וחרדים, עם הפוגות רבין־ברק קלה באמצע, העבירו את ההסתה ממאמרי הדעה המלומדים אל הרחובות.
בימים אלו חש השמאל את שיאו של התסכול המוכר לימין משנות מפא"י האינסופיות, בואכה אטימות ימי אוסלו. השליטה המוחלטת של אנשי השמאל במוקדי הכוח במערכת המשפט ובתקשורת עיכבה במשהו את התפרצות הזעם, אבל הכלים האלה כבר נשחקו. חוסר האונים עמוק וחריף, ממש כמו זה שהיה במחנה הנגדי בתקופות אחרות.
בניגוד למה שניסו לקבע בנו, האלימות מעולם לא הייתה חלק מתפיסת עולם ימנית. היא הייתה והיא תמיד תוצאה של ייאוש, של מי שחש שלא סופרים אותו ודעתו אינה נשמעת. ממש כמו ההבחנה בין אלימות בשכונת מצוקה לעומת עבריינות בשכונת רווחה. האחת תהיה בוטה, האחרת מתוחכמת יותר – אבל שתיהן מסתירות מאחוריהן התנהגות פסולה של קומץ מתוך מכלול שומר חוק.
אכן, המסקנה המתבקשת לשלטון הימין היא להיות קשוב יותר, ומה ששנוא עלינו לא לעשות לאופוזיצייתנו. אולם בצד זה, מומלץ לא לתת הנחות ולא להעלים עין מהכתובת הברורה על הקיר: זה עוד עלול להיגמר בשפיכות דמים.
תהיי יפה ונשתוק
היא הצליחה לבטל את מדורת ל"ג בעומר, את מנגל יום העצמאות וכמובן את ההתכנסות המסורתית בליל הסדר. היא הביאה לביטול האירוויזיון, הפסטיגל והצגות הילדים המתוכננות לחנוכה. אבל דבר אחד הקורונה לא הואילה בטובה לבטל: את תחרות מלכת היופי של ישראל.
בגאון רב הוכרזה השבוע הזוכה המאושרת, שתוכל בגופה המצומק להיות מודל מתסכל לבנות ישראל הצעירות שאולי מתפארות ביופי כזה או אחר, אבל מתקשות להידחס לגזרת קולב.
הוא הצליח להעביר מהעולם את המושג "מיידלע" ואת אווירת "כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת?", אבל דבר אחד השיח לטובת נשים לא הואיל בטובו לבטל: את תחרות מלכת היופי של ישראל. בשיאה של התפרצות עולמית של תקינות פוליטית, כשכל אמירה ספק־מחפיצה ספק־מחמיאה מביאה לסיכולו של הדובר, במדינת ישראל עדיין מתקיימת תחרות פרימיטיבית שממסחרת בבשר החי. בניגוד להכרזת האלופות בסיום עונות הכדורגל והכדורסל, כאן אין שום ערך מוסף לסגידה הברברית לגוף. כאן לא תלמדו משחק קבוצתי, מהלכים מתוחכמים או סתם עמידה בכושר מרשים ושמירה על אורח חיים בריא. כאן יש אך ורק נתונים גנטיים ו/או סיבולת לב־קיבה.
עם ישראל מוזמן לשטוף את העיניים, לדרג את הנערות הצעירות על פי ממדי גופן הבלתי אפשריים, בלב צר ובפנים צרות עוד יותר. המאבק לטובת מעמד האישה הצליח לשנות אצלנו חשיבה לא פחות משהצליחה הקורונה לשנות כאן סדרי בראשית, אבל עם כישורי הישרדות של מקק בעולם פוסט־פצצה גרעינית, תחרות מלכת היופי טרם זכתה לחרם צרכנים וגם לא לעדת צרחנים. איכשהו מעשה ההחפצה הזה ממשיך להכות גלים, לתסכל נעורים ולמתוח קווים לצביעות ליברלית, שמתקשה להחיל על עצמה ערכי מוסר עקביים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
