השמאל אינו רואה את דבשת האלימות המתגבהת של עצמו

אין הרבה דברים שמחברים בין בארי וייס לדינה דיין. האחת היא סופרת ועיתונאית יהודייה אמריקנית, האחרת – פעילה חברתית ופוליטית ישראלית. שתיהן מגיעות מרקעים שונים, עוסקות בתחומים אחרים ומתגוררות ביבשות נפרדות. ובכל זאת השבוע הפכו שתיהן, שלא ברצונן, סמל לאופן האלים, ההולך ומסלים, שבו מתייחס השמאל לאנשים – וכמובן נשים, זה תמיד קל יותר – שאינם מיישרים קו עם המסרים והדעות "הנכונות".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משבר בריאות לא פותרים בשפיכת כסף על הציבור
– "תהיה גבר, תשפיל את עצמך": קווים לדמותה של התנצלות בטוויטר
– מחאת העו"סיות לא מתלהמת מספיק כדי לקבל זמן מסך

וייס הגיעה לניו־יורק טיימס לאחר הכישלון המחפיר של העיתון, שפעם נחשב לחשוב בעולם, בסיקור מערכת הבחירות שהביאה לבחירתו של דונלד טראמפ ב־2016. זכורה במיוחד הביקורת הנוקבת של האחראית לקשר עם הציבור בניו־יורק טיימס, ליז ספייד, שיום לאחר ניצחונו של טראמפ פרסמה מאמר שכותרתו "רוצים לדעת מה אמריקה חושבת? נסו לשאול". ברגע נדיר של היגיון פוליטי החליטו אז בטיימס לשכור את וייס, יהודייה בעלת עמדות מרכז ליברלי, כדי שתאזן במעט את השיח הפרוגרסיבי המטורלל שהלך והתקבע בעיתון, והביא אותו לסחרור והתרסקות.

מי ששכר אותה לעבודה היה ג'יימס בנט, עד לא מזמן עורך מדור הדעות בעיתון, שהתפוטר לפני כמה שבועות כי העז לפרסם מאמר מאת סנאטור רפובליקני שהביע דעות שמרניות וימניות. המשענת היחידה של וייס בעיתון נעלמה. במכתב ההתפטרות הדרמטי שפרסמה וייס היא טוענת שבמשך תקופה ארוכה היא הייתה קורבן לבריונות של ממש מצד עמיתיה העיתונאים (המכתב המלא, ובו ההאשמות המפורטות, מתפרסם בעמודי חדשות החוץ לעיל).

וייס, ראוי לציין, אינה כותבת מאמרים ימנית קיצונית שהגיעה לניו־יורק מגבעה בשומרון. היא מגדירה את דעותיה הפוליטיות כשמאל־מרכז, אבל זה כבר לא מספיק בעיתונות השמאל של היום. אתה צריך להיות נגד כל מה שמדיף ריח ימין או פטריוטיות, עדיף שתהיה גם נגד מדינת ישראל וממשלתה, ללא שמץ אמירה שחלילה תזהה אותך עם שמרנות מסוג כלשהי, אחרת מיד ייערך נגדך ציד מכשפות בשם הליברליזם.

גם דינה דיין מגדירה את עצמה אשת שמאל. היא אפילו התמודדה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה על מקום ברשימה לכנסת. ביום שלישי השבוע היא הגיעה להשתתף בהפגנת השמאל מול בית ראש הממשלה בירושלים. ואז קרה משהו שהיא לא צפתה שיקרה בחלומותיה השחורים ביותר. "עברתי הערב חוויה לא פשוטה", כתבה בטוויטר. "יצאתי מאזור ההפגנה בבלפור והלכתי לכיוון הרכב. במעלה הרחוב הלכו מולי שני צעירים, חולצות שחורות, מסכות שחורות, דגלים שחורים. כשהתקרבו הורידו את המסכות ביחד, כנראה תכננו, וירקו עליי. אני אישה דתייה, עם כיסוי ראש, באמת לא יודעת מה להגיד. זה שיתק אותי". בריאיון למחרת עם אראל סג"ל ברדיו 103 אמרה דיין שמבחינתה זה אירוע אנטישמי. היא גם סיפרה שאנשים ברחוב ראו את המתרחש ופשוט המשיכו ללכת, כאילו כלום לא קרה.

וייס אמנם לא כתבה זאת במכתב ההתפטרות שלה, אבל הרקע האנטישמי או הכמעט־אנטישמי של ההתפטרות שלה עומד באוויר ואי אפשר להתחמק ממנו. בשמאל בארה"ב ובישראל הולכות ומתפתחות תופעות מחרידות, מזוהמות, מסוכנות ביותר, שהגיע הזמן להביט בהן בלבן של העיניים.

בימין האמריקני ובימין הישראלי יש תופעות מכוערות ומזעזעות של שנאה וגזענות. זו אינה תחרות, ולצערנו הרב כל הצדדים מנצחים בה. העניין הוא שעל השנאה והגזענות שמגיעה מימין מדברים כל הזמן. היא נוכחת בשיח האמריקני והישראלי, איש אינו מכחיש אותה, ובעיקר היא מוקד קבוע לגינוי מצד הימין המתון – כאן ומעבר לאוקיינוס. בשמאל, לעומת זאת, התופעות האלו עדיין מוכחשות ומטואטאות מתחת לשטיח.

דוגמה מוחשית לכך ניתנה השבוע, כאשר במשך יום שלם ניסו עיתונאי שמאל להוכיח באותות ובמופתים כי תוקפי העיתונאים מקרב מפגיני בלפור היו בכלל שתולים של נתניהו והליכוד. הם החליפו ביניהם תמונות "מחשידות", קבעו כי הדברים "מחייבים בדיקה", אחד מהם אפילו קבע שמי שתקף את אבישי בן־חיים היה "פרובוקטור ביביסט מושתל".

בערבו של יום פרסם העיתונאי ברוך קרא את האמת, או במילותיו – "לא מדובר בביביסט ולא בטיח". קרא הוסיף וכתב כי השמועות על כך שתוקפי הכתבים היו שתולים הן "בדיות". הרצון הבלתי נשלט להתחמק מעיסוק בשנאה ובגזענות במחנה השמאל גורם לחברים בו להפוך לקונספירטורים הזויים ומביכים. הם לא מסוגלים להודות בהידרדרות המוסרית של עצמם, ומיד ישליכו את האירועים המוכיחים זאת על אחרים, באופן מגוחך ומופרך ככל שיידרש.

אין ספק שרוב עיתונאי הניו־יורק טיימס שבארי וייס מכוונת אליהם במכתב ההתפטרות שלה היו המומים מהאשמות שהטיחה בהם. אנחנו? לא מכילים? לא ליברלים? איך יכול להיות, הרי אנחנו עיתונאים בעיתון הליברלי ביותר בעולם!
השמאל בארץ ובארה"ב אינו רואה את הדבשת של עצמו, דבשת הולכת ומתגבהת של אלימות, השתקה וסתימת פיות שמגיעה לכדי התעללות נפשית ואז פיזית בכל מי שדווקא רוצה להיות חלק ממנו, או להשפיע מתוכו, ולא חושב בדיוק כמוהו. וכשאתה לא יודע שיש לך בעיה, לעולם לא תגיע לפתרון.