במשך כמעט חצי שנה הציבור התנהג במשמעת ובאחריות. הוא ניהל אורח חיים כמעט פוריטני. אמנם היו זליגות מפעם לפעם, אבל המשמעת הציבורית אפשרה למדינת ישראל לצלוח את הגל הראשון עם אות הצטיינות. היום ניתן לומר שהודות לאחריות ציבורית ואזרחות טובה ניצלו חייהם של מאות רבות של אנשים. צינור החמצן חזר להזרים אוויר למשק. במעבר מהשלב הראשון לשלב השני נדרשות התאמות – נדרשה הערכות אחרת – התכוננות למשבר ארוך הדורשת לתחזק את מאגרי החירום השונים על מנת לאפשר לחברה הישראלית לצלוח את המשבר. מאגרי חירום כלכליים ועתודות במערכת הבריאות הם שניים מהמרכיבים החשובים ביותר, אך חוסנה של החברה והמצפן הערכי שלה לא פחות חשובים משני אלו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבחירה במרב מיכאלי לוועדת הדיינים: עניין סמלי בלבד
– פרשת מטות-מסעי: טעויות צריך לתקן, ומיד
– "הנגיף הזה 'מכור' לחלבונים שלנו, וזה יאפשר לנו לחבל בו"
מצפנה הערכי של החברה מאפשר לה לשלם מחירים, הוא מה שיקבע האם מאות אלפי הנפגעים בגלים שעוד יבואו יצליחו לנשוך שפתיים ולהצטרף למאמץ הלאומי. הדבק והלכידות החברתית מגיעים מכל מי שמוכן להפגין אזרחות טובה, לקחת על עצמו אחריות נוספת, לעטות מסכה כנדרש או להיות שותף משימות הלאומיות השונות. במהלך הגל הראשון יצאו עשרות אלפי בני נוער למשימות התנדבות שהופעלו על ידי החמ"ל הממשלתי. מרגע שהסתיים הסגר לקחו על עצמן תנועות הנוער לתת מענה ערכי וזול לבני הנוער שיצאו ממסגרות החינוך השונות, מסגרות שאינן מתפקדות באופן סדיר כבר כמעט חצי שנה. הרשויות המקומיות מפעילות את תנועות וארגוני הנוער במתכונת חירום, הן שוקדות על תכנית ארוכת טווח למאות אלפי בני נוער במציאת פתרונות בטוחים להתנהלות עם הקורונה. הן מבינות שללא הגופים שמפעילים את בני הנוער, מדינת ישראל לא תוכל להחזיק את למעלה ממיליון הילדים בישראל בבטחה בבית לאורך זמן.
במקום לחבק את התוכניות ולהבין ששם מצוי הפיתרון, מדינת ישראל החליטה להתעלם מעמדת גורמי המקצוע והמשרדים האמונים על כך. היא בחרה שלא להקשיב לעמדת הרשויות ולהפנות למשאב ההתנדבותי הכי יקר שלה עורף. היא קבעה שבכל מקום אחר מותרת התכנסות של עשרים איש, אבל לא בתנועת הנוער. בני הנוער והציבור כולו לא מבינים את ההחלטה, ובצדק. חוסר האמון הזה יעלה לנו ביוקר. הוא עלול להתחבר לתחושה שהולכת ופוסה – שאין בעל הבית ושהחלטות לא מתקבלות מסיבות ענייניות.
זו הסיבה שביום ראשון האחרון יצאה תנועת עזרא במחאה אליה הצטרפו כל תנועות הנוער בארץ ועשרות רבות של ארגוני נוער. ככל שהתקדמו הימים הצטרפו גם ראשי הערים הגדולות (והקטנות), מתנ"סים, מנהלי יחידות נוער, בקיצור, כל מי שמחובר נושם ומבין שטח ונוער. כל מי שבתחום כולל הורים לילדים בגילאים אלו מבינים את האיוולת שיש בהחלטה להשבית את כלל המסגרות החינוכיות לבני הנוער בקיץ הקרוב. כל מי שמחובר לשטח יודע שהאלטרנטיבה לפעילויות או טיולים איננה ישיבה בבית בהמתנה למציאת חיסון לנגיף האלטרנטיבה היא שוטטות ושהייה ארוכת טווח בקניונים ובמוקדי הדבקות ללא מבוגר אחראי.
ההפגנה לא דורשת מאחרים מנהיגות, היא מושתת על המנהיגות של בני הנוער, על האחריות של אלפי מדריכים ופעילים בתנועות השונות שמוכנים לומר הנני במשבר הנוכחי. ההפגנה הזו היא קול של אזרחות טובה, קול של מאות אלפי בני נוער שמחפשים היגיון בהחלטות. זהו קול זעקה של הרוב השפוי, קול שאם לא יקשיבו לו ויתנהלו מולו בשקיפות ובהיגיון ממשלת ישראל עלולה לאבד את הלגיטימציה והתמיכה החברתית הרחבה. היא עלולה לאבד את אחד המרכיבים הכי חיוניים בהתמודדות עם המשבר. זעקת תנועות הנוער איננה רק של התנועות, של מגזר כזה או אחר. זו קריאת השכמה לחברה כולה, קריאת התעוררות שמבקשת לשמור ולהקפיד על הנהלים. קריאה ממי שהתנדב, מתנדב ויתנדב, ממי שעתידה של המדינה חשוב לו, מכל מי שמבין שאם לא נעמוד יחד במשבר נתעורר בבוקר שאחרי לאדמה חרוכה.
ומילה לסיום כאיש חינוך. לצערי, זה כבר למעלה מעשור בו חניכי הציונות הדתית התרגלו שהפגנות הן של "שמאלנים". בלי ששמנו לב איבדנו אצלם (ואצלנו) את הרגישות לעוולות. כציבור איבדנו את הדריכות והאחריות הנדרשת מהחברה האזרחית. נפלנו לתוך ייאוש או שאננות הרת אסון, שכחנו להפעיל שיקול דעת ולסמוך על השלטון. הסתובבנו עם התחושה שהשלטון בידיים שלנו. זה הזמן להתעורר ולעצור רגע לפני האסון. אולי בעצם כבר רגע אחרי. אם לא נצא כולנו להפגין, לדפוק על השולחן ולומר – "עד כאן!", נהפוך את משבר הקורונה למסר הרסני לנוער. למסר שאומר שחינוך והתנדבות הן מותרות. זהו מסר שיחלחל אט אט, ומבלי שנשים לב זרעי האסון שלו יישארו איתנו שנים רבות. זרע הייאוש מהפגנות העשור הקודם שנבט, מושקה במי סגירת בתי הספר. לתלמיד המתבונן מן הצד במאבקי הכוח בין מחנכיו, בין משרד החינוך להסתדרות המורים שדה פקטו אמרו לתלמידים: "צאו לרחוב! גם ככה אנחנו לא יודעים מה לעשות אתכם בשנה הקרובה".
מאהל המחאה בגן הורדים פועל בשיתוף עם מועצת תנועות הנוער והארגונים ודורש ממדינת ישראל לקבל את מתווה ההפעלה של תנועות הנוער – לאפשר קיום פעילות עד עשרים איש בריחוק חברתי בשטחים בפתוחים.
חברה חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה לפגוע בחוסן החברתי שלה בשעת משבר, תנועות הנוער הן המערכת החיסונית שמחזיקה את החברה הישראלית בחיים. אם המערכת הזו תגווע, המגיפה תפגע מוקדם מן המשוער באברים חיוניים. עלינו למנוע זאת בכל מחיר.
