נראה שאין דיון ממשלה בנושא המדיניות הכלכלית שאינו מסתיים באמירה המנצחת "הילדים שלכם עוד ישלמו על זה". האמירה המפוצצות ומאפיונרית-משהו מכוונת לנקודה הרגישה ביותר אצלנו, והיא אכן אפקטיבית. מילא אנחנו כלואים כרגע במשבר המשוגע הזה. אבל המחשבה שזה לא באמת ייגמר, שהקורונה תמשיך איתנו גם כשהמסכות יוסרו והאלכוג'ל יחזור להיות המוצר המועדף על היפוכונדרים בלבד, מצליחה לזעזע. גם מי שהצליח להישאר אופטימי עד עכשיו מרגיש את החרדה מתחילה להתגנב בשקט ללב: התחזיות הקודרות, הדיווחים הסוערים, המחשבה הציורית על שטרות שמושלכים עלינו מלמעלה, והחשבון שכבר נכתב לאלה שטרם נולדו. אבות שמפקידים חטאים אצל בנים שעוד לא הגיעו לעולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הטרור ביו"ש: 145 פצועים בפיגועי אבנים ובקבוקי תבערה בימי הקורונה
– השתוללות בכיף: השמאל לא למד לקח ממלחמות אחים
– מוצאי ההזדמנויות ודוחפי הכלכלה: אסור למדינה לאבד את העצמאים
אולם נראה שגם נתקפי החרדה וגם אלו שמפזרים אותה במרץ שלא היה מבייש את הנגיף המככב שוכחים אמת יסודית. יש לנו, האנושות, נטייה להסתכל על ההווה בתור המציאות היחידה והאולטימטיבית. המוח האנושי מתקשה לקבל מצב שהוא לא זה שהעיניים רואות, האוזניים שומעות והגוף חווה. מי יכול לחוות או לזכור לחלוטין מה היה בעולם לפני שבוע. ולפני עשור? אין סיכוי. וכך, אנחנו תמיד בטוחים שהתקופה שאנחנו חיים בה היא באותו זמן הטובה והגרועה ביותר. מה שקורה לנו עכשיו, בפן האישי ובטח בפן הלאומי והבינלאומי, הוא כל מה שיש. פרוסת עוגה חמה שתאכלו עכשיו, שווה הרבה יותר מבחינה רגשית מאשר רגע מיוחד פי עשר שהתרחש לפני 20 שנה. ומשבר בריאותי-כלכלי שמשפיע על כל היבט של החיים שלנו, משכיח לחלוטין משברים מפחידים וטראומטיים בהרבה שהתרגשו על העולם.
אנשים אומרים "הילדים שלכם ישלמו על זה", כאילו אנחנו, וההורים שלנו, וההורים של ההורים שלנו, לא שילמו, שילמנו ומשלמים על משברי עבר והטעויות שעשו ממשלות בטיפול בהם. לא נראה לי מופרך לטעון שבכל דור מאז שחר האנושות, ילדים שילמו על טעויות שעשו אבותיהם. עד לא מזמן, ואפילו היום, העולם עדיין הרגיש את תוצאות המשבר הכלכלי של 2009-2008. העולם שלפני קריסת וול סטריט האחרונה הרגיש את השלכות מגדלי התאומים, ומלחמות המפרץ, ואפילו סופה של המלחמה הקרה. העולם של המלחמה הקרה והמשברים הגלובליים התמידיים היה מלא בטעויות והשלכות, ובואו לא נשכח את מלחמות העולם, ואת הקולוניאליזם והעידן הרומנטי ההרסני באירופה, ונפוליאון והמהפכות וכן הלאה וכן הלאה. בניגוד לתחושה האנושית, עולם בלי משברים הוא עולם נדיר מאוד, והחיים הציבוריים מנוהלים במידה רבה על ידי ההחלטות שקיבלו הדורות שקדמו לנו. אחרי תקופות של פריחה כלכלית תמיד באו משברים, ולאחריהם עוד פריחה כלכלית. זה לא דבר רע, וזה לא דבר טוב. זו פשוט המציאות.
אבל יש הבדל אחד משמעותי בין רוב המשברים בהיסטוריה האנושית למגפת הקורונה שלנו – אנחנו לא במלחמה. כן, ישנם פרשנים, פוליטיקאים ומפחידנים רשמיים שאוהבים לזרוק השוואות למלחמת יום כיפור, או אפילו להגדיל לעשות וללכת ישר למלחמת העולם השנייה. אולי – אם הם יסתכלו על מספרים סופיים של מתים, פגועים ונזק כלכלי – יוכלו היסטוריונים בעוד 50 שנה להשוות את הנתונים היבשים ולהכריז שעידן הקורונה היה מהתקופות הקשות ביותר בהיסטוריה המודרנית. ועדיין – אין אחד שיכול להשוות את המצב הזה למלחמה, כי אי אפשר להשוות שום דבר למלחמה. כל מי שקרא כמה ספרי היסטוריה חייב להסכים. מלחמה היא מאורע יחידני, שאין כמותו. פנו למי שהתגורר בגולן באוקטובר 1973 ושאלו אותו האם הפחד הוא אותו פחד. דברו עם מי שירד מסירת נחיתה בנורמנדי או שרד את המצור בסטלינגרד אם הוא היה מעדיף להיות אח בבית החולים תל השומר.
גרועה ככל שתהיה, מזיקה ככל שתהיה, חסרת רחמים ככל שמספרים לנו שהיא, הקורונה לא מאיימת להשתלט על כדור הארץ או לכבוש את ישראל ולזרוק את יושביה לים. ואנחנו צריכים להודות לבורא עולם או למפלצת הספגטי המעופפת או לחייזרים הסיינטולוגים שהקורונה היא המשבר הגדול של הזמן שלנו, ולא חטיבות שריון ששועטות לעבר אוכלוסייה אזרחית עם רצח בעיניים. בינתיים, לפחות.
משחק הכסאות
לפני שנרגע יותר מדי, אין בכל הנאמר לעיל כדי להפחית מהמחויבות שלנו להבטיח טיפול מיטבי במשבר, ולמנוע גישות פופוליסטיות שרק יחמירו אותו. אם לשפוט על פי המהלכים הממשלתיים האחרונים, נראה שהתוכנית היא פיזור כספים וקבלת החלטות בשיטת פלסטר. בין אם זו הבעייתיות שבממשלה דו-ראשית, שגיעון שטורף את בלפור או סתם העובדה שאף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה בשעת משבר, ברור שמשהו כאן לא בסדר. אז מה אנחנו אמורים לעשות? ללמוד.
בשחר עידן הנאורות, כשקווי המתאר של מדינות דמוקרטיות מודרניות נקבעו, היה קו מחשבה אחיד שחצה את כל המחלוקות ואי-ההסכמות בנוגע לאיך תיראה ישות כזו. כדי שמערכות הממשל יוכלו לתפקד כראוי, הציבור חייב להיות מלומד. אזרחים שיודעים את מצבם ואת מצב חבריהם, שקראו מספיק כדי להביע דעה ומחוברים מספיק למצב הלאומי כדי להתעניין במועמדים לפני הבחירות ובנבחרים אחריהן, יובילו למצב פוליטי בריא ומאוזן. אבל ציבור אדיש, שהולך לקלפיות מבלי לדעת הרבה הקורא את החדשות בחוסר עניין, הוא ציבור שמבקש פופוליזם ואנרכיה.
שני צידי המתרס הפוליטי הישראלי גדושים במי שמתייחסים למשבר הנוכחי כעוד משחק בין שתי קבוצות, כשהמטרה הלאומית היא ניצחון והמטרה הפרטית היא שיפור במצב המיידי. מעטים מדי מנסים לקחת צעד אחורה ולהסתכל על דברים במחשבה עצמאית ובשאיפה להגעה לטוב. וכך מה שנשאר זו ממשלה שמנוהלת לחלוטין על ידי אינטרסים מיידיים, וחברי אופוזיציה שמוכנים להנחות את הציבור להפר נהלים שמטרתם להציל חיי אדם רק כדי לדפוק את הקבוצה היריבה.
לא משנה מה יהיה, אני מאמין שאנחנו נשרוד, ובהמשך גם נשגשג. אבל אם אנחנו רוצים עתיד בהיר יותר, אנחנו צריכים פוליטיקאים שמחויבים יותר למה שהם אומרים, ואומרים מספיק כדי להתחייב בבירור. והם ישנו את דרכיהם כשאנחנו נשנה את שלנו. אז בואו נפתח ספר, נשאל שאלות ונחשוב בשביל עצמנו. נפש פוליטית בריאה בגוף פוליטי בריא.
