מסיקור ההפגנות של השבועות האחרונים ניתן לחשוב שמרבית הנפגעים כלכלית ממשבר הקורונה עוסקים בענף התרבות. הם אלו שנואמים על בימת הכיכר, אלו שמלינים ברשתות החברתיות, והם גם אלו שמייצגים את המחאה בכל ערוץ ועיתון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חזית מבית: ביקורת חיצונית על נתניהו מחלחלת לממשלה
– הגלגול השלישי של השמאל הישראלי
– המרוץ לחיסון: בקהילה המדעית מסתמנת אופטימיות
בשבוע שעבר היה זה אמדורסקי שעלה לכותרות כשקרא לראש הממשלה להיכנס לבית משוגעים. היום הכוכב התורן הוא מוקי, שהגיע בסופ"ש האחרון להפגנה בבלפור, ולא בדיוק התלהב מהלך הרוח. לדבריו, לאחר שנתקל ב"מפגן של שנאה שמכוון באופן אישי אך ורק אל מול ראש הממשלה ובני משפחתו" – בחר לעזוב את המקום.
כצפוי, הכותרות בישרו בדרמטיות על מוקי "שנטש את ההפגנה", ופוסט מנוסח להפליא נחת תוך שעות ספורות בעמוד הפייסבוק הרשמי של הזמר. בהתאם – תחקירני מהדורות החדשות התחרו ביניהם במרץ על ריאיון ראשון שלאחר הסערה. אחרי שבשבוע שעבר היו אלה חדשות 13 שקטפו מאמדורסקי את הכותרות על ביבי, זה רק הוגן שהזוכה הייתה מערכת חדשות סוף השבוע עם דנה ויס. הרי גם היא זקוקה לסלב משלה שיעטר את המהדורה.
בריאיון מוקי כמובן חזר על המנטרה מהפוסט. הוא בעד ההפגנה, פשוט נגד הדרך והאווירה. "נמצאים שם אנשים שיושבים שם כבר שנים, שעושים עבודת קודש ונלחמים על הדמוקרטיה ויש שם צעירים מכל הארץ שבאים להשמיע את קולם, אבל כל זה מתמוסס והולך לאיבוד כשבסוף זה יוצא דרך פילטר של מיעוט צעקני שרק מפיץ שנאה".
האמת, מילים יפות. אבל בין אם מדובר בפרובוקציה שתוכננה לשם יחסי ציבור, או בווידוי כן – התוכן והסיבה לא כל כך משנים, אלא חשיבות היתר שנוטים לייחס לכל אמירה של אמן בישראל. זה קורה בימים כתיקונם עם כותרות על מירי רגב, על מזרחים ועל סתימת פיות. וזה בולט כאמור, בזמן משבר הקורונה.
וזה לא שאין הצדקה להשמיע את קולם של האמנים בימים אלו. ענף התרבות הוא אכן מאלו שנפגעו קשה ביותר כתוצאה מהמשבר, דבר המעלה דיון מהותי על מקומה של האמנות בחברה. אבל הם לא לבד. יחד איתם נפגעו ענפי התיירות, המסחר, המסעדנות ועוד. אבל מה יש לומר, גם אלף נהגי מוניות לא שווים רייטינג של כוכב אחד.
לכן אין מה להתפלא על התקשורת שמהדהדת שוב ושוב את אותן פנים מוכרות. תהיה זו דרישה לא ריאלית לצפות ממנה להתנתק מתרבות האדרת הסלב. אבל למה מארגני המחאות מתעקשים גם הם לתת שוב ושוב את המקום המרכזי בבמה לאמנים? רק אתמול הייתה זו אורנה בנאי שנאמה בהפגנה נגד "ממשלה אכזרית, נהנתנית וחזירית". וקראה "לרוה"מ וערימת הסמרטוטים שלו, ללכת הביתה". בנאי, כצפוי, זכתה למחיאות כפיים סוערות ומחמאות על האומץ שהפגינה, על התעוזה להביע דעה נגד השלטון במדינה כה חשוכה.
כמו שמוקי סיכם את דבריו אמש במהדורה: "אני חושב שזה הזמן של המוזיקאים, לקום ולהשמיע את דבריהם. אומרים שאנחנו מפוחדים, ולא מעורבים, ונמנעים – זה הרגע שאנחנו קמים בלי להתבייש".
גם ויס הסכימה: "זה באמת ללא ספק שינוי של התקופה האחרונה, שהמוזיקאים והאומנים מדברים. מוקי תודה רבה לך על הדברים האלה".
תראו, זה קצת מגוחך לתאר את המצב הנוכחי כשינוי, כאילו שעד כה האומנים שתקו במבוכה. הם הרי מתפרנסים מכתבות יח"צ בשבעה לילות, שם מצפים מהם לגבש דעה פוליטית מנומקת גם אם מדובר בפליטי ריאליטי.
והמצב הזה הוא בסדר גמור. הרי מאז ומעולם האומנים נחשבו כמובילי דעת קהל העומדים בשער, לוחמי חופש הביטוי. כל זה יפה ונכון כשזה נוגע למחאות נגד מירי רגב. אבל בזמן משבר כלכלי, אפשר לפנות קצת מקום גם לאחרים שעומלים על פרנסתם, ולהתרגש פחות מכל מילה היוצאת מפי אמן מיוסר וקדוש.
