בג"ץ, בהרכב מורחב, ידון השבוע בעתירה נגד מסלולי הלימוד בהפרדה בין המינים באקדמיה – מסלולים שהגתה המל"ג במטרה לשלב חרדים בהשכלה הגבוהה ובשוק התעסוקה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"תהיה גבר, תשפיל את עצמך": קווים לדמותה של התנצלות בטוויטר
האם גוגל הסירה את השם "פלסטין" משירותי המפות שלה?
הגלגול השלישי של השמאל הישראלי
העותרים – ד"ר יופי תירוש ואנשי אקדמיה נוספים – טוענים כי ההפרדה בין המינים פסולה אפריורית; כי ההפרדה בהכרח פוגעת בשוויון, גם כאשר בני שני המינים זוכים לתנאים זהים לחלוטין, וגם כאשר ההפרדה רצונית לחלוטין ומתקיימת לצד מסלולים "רגילים" לרוב.
עתירה זו מאיימת לפגוע לא רק בציבור החרדי ובסיכוייו להשתלב בשוק התעסוקה, ולא רק בעניין הלאומי שבשילוב זה; היא תוקפת לא רק את הציבור הדתי לגווניו ואת ארחות חייו; העתירה קוראת תיגר על יסודות מוסדים בשיטתנו המשטרית והמשפטית. העותרים תוקפים את זכויות האדם הבסיסיות ביותר, נשמת אפה של הדמוקרטיה הליברלית: את החירות, את כבוד האדם והאוטונומיה שלו ואת ערך השוויון – שאת שמו הם נושאים לשווא.
כבוד האדם וחירותו הוא, בראש ובראשונה, החופש המסור לו לחשוב, להאמין ולפעול כפי שהוא מוצא לנכון; לכתוב בעצמו את סיפור חייו, בלי שניתנת רשות לאיש – בוודאי לא לרשויות השלטון – להתערב ולכפות עליו השקפות ואורח חיים. בין היתר, חופשיים כל איש ואישה לבחור באורח חיים הכולל הקפדה על רף צניעות גבוה באופן יחסי, ובכלל זה לבחור ללמוד בהפרדה בין המינים. לא מיותר להזכיר: חירויות הפרט נועדו לאפשר לאדם לנווט בעצמו את חייו, גם – ולמעשה בעיקר – כאשר השקפתו אינה השקפה רווחת. גם כאשר הוא שייך למיעוט המבקש, למשל, ללמוד בהפרדה בין המינים. דווקא במקרים כאלה נבחנת חברה ליברלית, ועליהם תפארתה.
כמובן, חופש זה אינו מוחלט; הוא כפוף לדין ולזכויותיהם של אחרים, בהן הזכות לשוויון. ואולם בניגוד לטענתם של שוללי ההפרדה, זו אינה מקימה, כשלעצמה, פגיעה בשוויון. אין בדין פסילה קטגורית של הפרדה באשר היא; בית המשפט העליון מעולם לא שלל היתכנותו של הסדר "נפרד ושווה", ואף אישר הסדרי הפרדה בעבר.
אכן, לא כל הסדר הפרדה שוויוני מבחינה חומרית מקיים את השוויון במובנו החוקתי. כך, כאשר ההפרדה נובעת מתפיסות שליליות כלפי אחת הקבוצות ומסמנת אותה כנחותה ביחס לרעותה – היא פוגעת בשוויון, גם אם שתי הקבוצות זוכות לשירותים זהים. הטעם לכך ברור: הפרדה כזו מניחה שוני בערך האדם כאדם בשל השתייכותו הקבוצתית, ולכן מתנגשת חזיתית עם רעיון השוויון בערכם האנושי של כל הברואים בצלם. זהו מובנו של השוויון כזכות חוקתית, שוויון הקשור קשר ענייני הדוק לכבוד האדם, כלשון הפסיקה.
ההפרדה בין המינים המקובלת בחברה הדתית לגווניה, במינונים שונים, לא נובעת מתפיסות פסולות כלפי אחת הקבוצות. כידוע לכול, הפרדה זו – המקובלת בהלכה ובמסורת היהודית מימים ימימה – מקורה בערכי הצניעות, ערכים שנשים וגברים גם יחד בוחרים לאמץ ולחיות לאורם, לצד רבים אחרים שבוחרים לדחותם או לתת להם ביטוי שונה. אלה ואלה בני חורין לאמץ לעצמם השקפות ולהתנהל על פיהן בחיי המעשה. על פי הדין הקיים, נפרד מטעמים כאלה בהחלט יכול להיות שווה; נפרד ושווה.
ואולם למעשה, טענת העותרים לפגיעה בשוויון לא מבוססת על הדין הקיים וממילא אינה מתייחסת לניתוח שהובא כאן בקצרה ולא לטעמי ההפרדה. העותרים מכוונים ל"שוויון" אחר, שאין ולא יכול להיות לו כל קשר עם המשפט.
השוויון שבפי העותרים הוא שוויון במובנו כזהות או כאחידות בין בני אדם. על פי תפיסת שוויון זו, הפסול אינו רק בהפליה לרעה עקב השתייכות קבוצתית, כי אם בעצם השיוך לקבוצה; בעצם קיומן של קבוצות ובעצם ההבחנה בהן. הקטגוריות עצמן – בענייננו, קטגוריות המין – מצרות את מרחב הבחירה וההגדרה העצמית של הפרט; ההבחנה בהן "מרדדת את הפרט ממורכבותו ומייחודו", כלשון העותרים. לשיטתם, כל הבחנה בהשתייכות של אדם לאחד משני המינים, לקבוצה מסוימת – גם כאשר אינה נובעת מתפיסות פסולות בדבר ערכו כאדם וגם כאשר לא נלווה לה טיפול שונה – כל הבחנה כזו פוגעת, אפריוריות, ב"זכות לשוויון". ובלשון העותרים: עצם ה"קטגוריזציה" של בני אדם על בסיס מין; "עצם מתן המשקל למין", ההתייחסות ל"השתייכות קבוצתית" של פרט אנושי לאחד משני המינים; העובדה כי הסדר הפרדה "מגדיר את הסטודנט או הסטודנטית על פי מינם ומבחין ביניהם על יסוד זה" – הם הם הפוגעים בשוויון של נשים ושל גברים גם יחד, והם אשר "מכוננים את הזהויות המבוקשות".
תפיסת שוויון זו מושתתת על תיאוריות חברתיות מהפכניות, שנויות במחלוקת עזה, שקצרה כאן היריעה להרחיב בהן. מובן כי העותרים, ככל אדם, רשאים לאמץ לעצמם אמונות ודעות ולפעול לקדמן בכל דרך חוקית; ואולם לא ניתן לבסס טיעון משפטי תקף על תפיסת השוויון האמורה. מדובר בתפיסה זרה לחלוטין למשפט: המשפט מושתת על קטגוריות ועל מבנים נתונים וממילא אינו מכיר ב"פוגעניותם". כמובן, תפיסת שוויון מעין זו לא מיטיבה עם נשים: לא ניתן לאסור אפליה בין גברים לנשים אם אסור להבחין בקטגוריות "גברים" ו"נשים"; לא ניתן לבחון טענה להפליה פסולה על בסיס מין, בלי להבדיל בין גברים ונשים, ובלי להכיר ב"השתייכות קבוצתית" של הפרט שענייננו נדון לאחד משני המינים.
אם כן, העתירה נגד מסלולי ההפרדה באקדמיה מאיימת לפגוע לא רק בזכות לחירות אלא גם בערך השוויון, באמצעות ריקונו מתוכנו המשפטי והערכי וניצול שמו לקידום תיאוריות חברתיות שנויות במחלוקת דרך המשפט.
המאבק האמיתי בסוגיית ההפרדה אינו מתנהל אפוא בין דתיים לחילונים, או בין גברים לנשים, כפי שמוצג תכופות; זהו מאבקם של ליברלים, שוחרי חירות, מכל המגזרים והמינים, אל מול גורמים אנטי-ליברלים המבקשים לכפות השקפותיהם על הזולת באמצעות מנגנוני הכוח של המדינה. זה הסיפור כולו על רגל אחת.
