ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל התייצב בבית הנבחרים בפרלמנט בלונדון ב־13 במאי 1940, שלושה ימים לאחר שמונה לתפקיד ראש הממשלה, בעיצומה של תבוסת צרפת וחיל המשלוח הבריטי באירופה בפני הגרמנים. בנאום שנשא הוא לא הבטיח לאזרחי בריטניה דבר מלבד "דם, עמל, דמעות ויזע", שעם השנים קוצרו לשם הנוחות ל"דם, יזע ודמעות".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"תהיה גבר, תשפיל את עצמך": קווים לדמותה של התנצלות בטוויטר
מנכ"ל הביטוח הלאומי בעד המענק לכל אזרח
המחיר ששילמנו תמורת הכותרת "השגריר הבדואי הראשון"
בימים ההם לא הבין אף בריטי כמה דם, יזע ודמעות יגיר עמו. איש לא העריך כדבעי כמה פצועה, חבולה ומדממת תהיה בריטניה כעבור חמש שנים, בתום המלחמה. אך המורל של העם הבריטי היה נמוך, ומשבר המנהיגות היה בשיאו – ואף על פי כן צ'רציל לא הבטיח לבריטים תופינים ומתנות, וגם לא ניצחונות מהירים.
אז למה הבריטים "קנו" את הנאום הזה? כי בניגוד למה שנדמה לנו, עמים לא מבקשים ממנהיגיהם לחם ושעשועים. האזרחים בוגרים בהרבה מכפי שנדמה לעיתים תכופות. מה הם כן מבקשים מהמנהיגים שלהם בעת משבר? בעיקר שלושה דברים: מאה אחוז מאמץ, שותפות גורל וכנות. הבריטים האמינו לצ'רצ'יל שהוא מסור בכל מאודו למטרת העל, ניצחון בריטניה במלחמה, ולא לשום דבר אחר. הם חשו שצ'רצ'יל נמצא איתם באותה סירה, ושהמילים היוצאות מפיו כנות.
נאומי נתניהו בחודש התפרצות הקורונה הראשונית, בין פורים לפסח, והתנהגותם של הישראלים באותם ימים, הזכירו משהו מאווירת הדם, היזע והדמעות. נתניהו הבטיח ימים קשים מאוד, התריע מפני אלפי ורבבות מתים, אבל שידר שהוא יודע מה לעשות ושכולנו באותה סירה. ואכן, הישראלי הממוצע האמין להנהגה, הבין מה נדרש ממנו ושיתף פעולה. אבל מהר מאוד זה נסדק. הסדק הראשון היה קטן, וגם לא חשוב בפני עצמו: התברר שגם נתניהו וגם הנשיא ריבלין לא הקפידו בעצמם על הנחיות הסגר של ליל הסדר. סדקים נוספים הורגשו עם הקמת ממשלת האחדות. חגיגת הג'ובים והמשרדים לא התחברה לדיבורים על "ממשלת חירום" לענייני קורונה, ועוררה את התהייה אם נתניהו וגנץ לא עשו שימוש ציני במגיפה כדי לקדם אינטרסים אישיים.
אך כל זה החוויר אל מול חידלון המעשה, שנחשף עם הסרת מרבית הגבלות הפעילות שהוטלו על הציבור. בעקבות צניחת מספר הנדבקים היומי ומספר החולים הפעילים נתניהו מיהר לכנס "מסיבת סיום קורונה". השרים התחרו זה בזה מי יעניק לציבור יותר הקלות. במבט לאחור כל אלו רק החריפו את התחושה הקשה שהגיעה שבועות ספורים אחר כך, כאשר התברר שלא נעשה כמעט דבר על מנת לבלום את ההתפרצות החדשה שהייתה צפויה לבוא.
"הגל השני" גילה את יכולות הביצוע העלובות של הממשלה, ואת חוסר היכולת שלה לאפשר לאזרחי ישראל שגרת קורונה נסבלת. מערך הבדיקות דשדש, החקירות האפידמיולוגיות מתנהלות עם דף ועט כמו בשנות החמישים, ובמשך שבועיים תמימים הממשלה לא מצליחה אפילו למנות פרויקטור קורונה. מה אמור לחשוב על כך האזרח הפשוט? על מי הוא אמור לסמוך?
כך נשברו שלושת רכיבי האמון הנדרשים כדי שציבור אזרחי יסכים לקבל את הדרישה לדם, יזע ודמעות. הציבור כבר לא מאמין לכנותם של ראש הממשלה והשרים, לא חש שנתניהו, גנץ וחבריהם שותפי גורל איתו, ומתרשם שבכירי ההנהגה רחוקים מלעשות מצידם מאה אחוז מאמץ, שיצדיקו מאה אחוז של מאמץ מצידו. במקום לעשות את מה שנדרש כדי לבלום את המגפה, ראש הממשלה בוחר לתלות את האשמה בבני גנץ ובמפגיני השמאל. בזמן שהיה צריך לבנות תוכנית כלכלית שתסייע למי שבאמת זקוק לכך, למי שמטה לחמם נגדע ולא יתחדש בזמן הקרוב, מפזרים ישראל כ"ץ ונתניהו כסף על הציבור כמו ממטרה, למי שצריך ולמי שלא.
אז מה כן עושים עכשיו? אפשר לבכות על מה שאבד ואיננו, ואפשר לבחור בחיים, במסלול הקשה של שיקום האמון הציבורי, ובעלייה על מסלול של ניהול המשבר באופן נכון וראוי. טוב להתחיל במישור הביצועי: הקמת סיירת מטכ"ל אזרחית למאבק בקורונה. מוכרחים גם להפסיק את מלחמות האגו ומאבקי השליטה, ולכונן במהירות מערך חכם, מיומן ויעיל שיילחם בהתפשטות הנגיף. ספק אם במדינה כלשהי בעולם יש פוטנציאל טכנולוגי ואנושי משובח כמו אצלנו, לצורך העניין הזה. כל היכולות הללו צריכות להיות מגויסות למשימה הלאומית הזו, ובכלל זה תקציבים נדיבים וסמכויות, בלי להתעסק בשטויות. כשמערך כזה יהיה מוכן, תוכל הממשלה לדרוש מהציבור להיכנס לפרק זמן מוגבל לסגר חלקי או מלא, לפי הצורך, כדי להפחית את גובה הלהבות ולאפשר השתלטות מהירה על האש.
במקביל נדרשים צעדים בוני אמון מול הציבור. אולי סגירת 2־3 משרדים מיותרים, הפחתה במספר השרים, ויתור על הטבות מטופשות ויצירת תחושה של שותפות גורל. מעט פחות עיסוק בפוליטיקה קטנונית ויותר עיסוק במה שהציבור זקוק לו. אם כל זה יקרה, עם ישראל יוכל אפילו לצלוח סגר שני ולעמוד במשימה. אם לא, קשה לראות מה יציל את ישראל מעצמה.
שנאת שקד
המאמצים שהשקיע ראש הממשלה נתניהו בדאגה לכך שחברי הכנסת צבי האוזר ואסנת מארק ייבחרו לחברי הוועדה לבחירת שופטים – מובנים. אלו המועמדים שנקבעו בהסכם הקואליציוני, וראוי שקואליציה תפעל לממש את ההסכם שהיא חתומה עליו, גם אם איילת שקד היא מועמדת טובה יותר לחברות בוועדה. אבל את תוצאות הבחירות לוועדה לבחירת דיינים אין דרך להסביר מלבד שנאה לא הגיונית לשקד בסביבתו של ראש הממשלה. רוב 66 הקולות שקיבלה חברת הכנסת מרב מיכאלי בבחירות לוועדה לבחירת דיינים הגיעו מגוש השמאל. אך לפחות ארבעה מהם, אולי יותר, הם עדות לשנאה חסרת הפשר של נתניהו וסביבתו לאיילת שקד.
בחודשים האחרונים השקיעו נתניהו ובכירי הליכוד מאמצים רבים בניסיון לחבק את הציונות הדתית. אבל כמו במקרים רבים בעבר, ברגע המבחן השנאה קלקלה את השורה. את התוצאה נרגיש בפעם הבאה שבה ייבחרו דיינים לבתי הדין הרבניים. זכות הווטו החרדית על זהותם של דייני הציונות הדתית תהיה מוחלטת. זאת, בהנחה שהנציגים החרדים בוועדה יעמדו בהתחייבות שנתן נתניהו לרב רפי פרץ לשמור על שיטת השלישים. אחרת אפילו כבשת הרש הזו עלולה להיפגע.
האם ההתמודדות הייתה לשווא? לא. שקד קיבלה מספר קולות נמוך בבחירות לוועדה לבחירת שופטים, אך עצם הגשת המועמדות עשויה להתברר כהחלטה חכמה מאוד. דקות ספורות לאחר בחירת האוזר ומארק, כבר יצאה הודעה על העתירה הצפויה לבג"ץ נגד בחירת שני חברי כנסת מהקואליציה לוועדה. לעתירה כזו יהיה סיכוי גבוה להתקבל, בלא כל בסיס חוקי. הדברים נאמרו במפורש בפסק דינו של בג"ץ בעתירה נגד חברותו של רוברט אילטוב בוועדה בכנסת ה־20 (שנדחתה רק משום שאילטוב, כאשר נבחר, היה חבר אופוזיציה, ורק בהמשך הפך לחלק מהקואליציה). רמזים עבים בנושא שוגרו גם בדיון בעתירות לבג"ץ נגד ההסכם הקואליציוני.
לו ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד היתה מועמדת האופוזיציה היחידה, עתירה לבג"ץ הייתה עלולה להסתיים בכניסה אוטומטית של אלהרר לוועדה במקומה של אסנת מארק. הגשת מועמדותה של שקד תקשה על מתן פסק דין כזה, ותגרום בסבירות גבוהה להחזרת הליך הבחירה לכנסת, שיש לקוות שתעדיף את שקד על פני אלהרר.
