הרב יעקב מדן הכריז פה בשבוע שעבר שהוא מתנגד לגיוס סיוע כספי למען ערעורו של בן־אוליאל על מאסרי העולם שצפויים להיגזר עליו. הוא מזמין את כולנו לעשות כמותו ולקרוא את פסק הדין בעניין "ללא דעות קדומות". אמנם גם לדעתו "שגה בית המשפט כשאישר את העינויים" אבל בכל זאת הראיות להרשעה חזקות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"תהיה גבר, תשפיל את עצמך": קווים לדמותה של התנצלות בטוויטר
"אולי שום דבר כבר לא יכול לאחד את הציונות הדתית"
כך סיוט הקורונה טלטל את עולמם של בתי הכנסת
הרב מדן תוקף את מי שנחלץ לעזור לבן־אוליאל ולא עשה כן בעניין סלימאן אל־עביד שנאשם ברצח חנית קוקוס. לדעתו, הדבר גובל באסון מוסרי ועלול לכרות את הקשר של המתיישבים עם הציבור בארץ. גם מגוחך בעיניו שרבנים ואישים אחרים מבקשים לסייע לו לעתור לבית המשפט העליון כאילו הוא תכלית הצדק, ובשולי הדיון אנחנו גם חוטאים במילוי כיסיו של פרקליט שמאלני במזומנים, ובסיוע עקיף למחבלים ערבים בעתיד.
קראתי חלקים גדולים מפסקי הדין בעניינו של בן־אוליאל ובעניין נאשם מספר 2, שהיה קטין בשעת מעשה. אבל עליי להודות שיש לי "דעות קדומות" לגבי המחלקה היהודית בשב"כ, ולגבי מערכת המשפט שלדברי הרב מדן אינה תכלית הצדק.
אני נרעד כולי למקרא מה שלא נותר חסוי בפסק הדין בכל הנוגע לאינקוויזיציה שעברו שני הצעירים.
בליל ו' בטבת תשע"ו, 17 בדצמבר 2015, ישנתי על מיטתי בשלווה כאשר בן־אוליאל נחקר "חקירת צורך" מלווה ב"אמצעים מיוחדים" למן השעה 23:40 ועד שבע בבוקר בידי חוקרים מתחלפים. בין השאר נכתב שם כי "לאחר חקירת הצורך, נחקר הנאשם שתי חקירות נוספות שבהן לא הופעלו נגדו אמצעים מיוחדים ובמהלכן חזר על הודאתו" (נחשו למה).
זאת ועוד, "ביום 19.12 (שבת פרשת ויגש) נערכה חקירה נוספת אשר תועדה בתיעוד חזותי. ביומיים שלאחר מכן נערכו חקירות שב"כ נוספות וביום 21.12 בשעות אחר הצהריים נערכה חקירה מוקלטת נוספת שבה חזר הנאשם והודה במיוחס לו. סמוך לאחר החקירה המוקלטת השנייה החלה חקירת צורך נוספת שבמהלכה הופעלו אמצעים מיוחדים (למה? הוא לא הודה כבר וגם צולם?) ומיד עם סיומה סמוך לחצות פגש בסניגורו". אכן, אין לפקפק ביכולותיו של השב"כ בעינויים, בדיבובים על ידי מתחזים לעבריינים כבדים ומאיימים, וגם במניפולציות על נחקרים וגם על כבוד השופטים.
איני בטוח שבן־אוליאל לא עשה את המעשה המיוחס לו, אבל אני כן בטוח שהשיקולים להרשעה אינם משכנעים. סיפור מתמיה מאוד הוא קבלת עדותו של אברהים דוואבשה בשיטת פלגינן דיבורא, "בליל הפיגוע בשעה 2:09 בעת שישב במרפסת ביתו" (מי יושב בשעה כזאת במרפסת ביתו?) הוא אכן ראה את הנאשם, אבל גרסתו שהיו שם שניים שגם עמדו להתבונן בנשרפים היא כנראה "היסק אישי" שלו (סעיף 119).
קביעה אחרת של השופטים: העובדה שבן־אוליאל אמר לחוקריו שהסתיר את פניו בעזרת חולצה קשורה "היא דוגמה אחת מרבות המלמדת על אותנטיות. אילו בדה הנאשם גרסה על מנת לרצות את חוקריו סביר שהיה מתאר שימוש במסכת פנים או כובע גרב סטנדרטי" (סעיף 67). הבנתם? אני לא.
זאת ועוד, פסילת האליבי של בן־אוליאל מסתמכת בראש ובראשונה על כך ששתק בתחילה ולא טען זאת ברגע הראשון (סעיף 31), שיקול חלש לאור הרקע האישי שלו ושל נערי הגבעות בכלל.
וכמה מילים על המסגרת כולה. חיפשתי בגוגל ידיעות עיתונאיות מהימים ההם. ברובן אפשר לראות את משפחת דוואבשה המיוסרת מול פניו הצוחקות של בן־אוליאל. זה שיפוט מקדים שבלי ספק משפיע על השופטים. השב"כ מתעב כידוע נערי גבעות ורואה בהם מחבלים ובפאותיהם "גוזמבות" שרצוי לתלוש. גם השופטים אינם מחבבים אותם. בן־אוליאל הוא נער גבעות קצת מוזר, שמסרב להביט בנשים ויושב מכוסה פנים באולם המשפט, ובאחד השלבים השופטים הענישו אותו על כך וביטלו דיון בערעור שלו.
זה מזכיר לי את מרגלית הר־שפי, שאני חושב שלפחות בין קוראי העיתון הזה יש הסכמה שהיא חפה מכל פשע. הנערה היקרה הזאת, בהיותה עצורה, הביעה דעה לא כשרה בעניין רבין, ואז מצאה את עצמה נאשמת בגרימת מותו ונשלחה לכלא.
