שבוע מוצלח עבר על קברניטי הימין. לא, איני מתכוון שהסיפוח התקדם. גם התנהלות ממשלת הימין מול הקורונה לא הצליחה עדיין להביס את המגפה. גם קריסת המשק הישראלי לא נבלמה. אבל מה זה חשוב? הכול בטל למול מה שהסעיר בשבוע שעבר את הימין: הקמת ועדת חקירה לבדיקת ניגודי העניינים "הקשים" של שופטי בית המשפט העליון. אה, רגע, גם זה לא צלח? לא חשוב. העיקר שקיבלנו כותרת והצלחנו להבאיש את ריחו של בית המשפט שנוא נפשנו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"תהיה גבר, תשפיל את עצמך": קווים לדמותה של התנצלות בטוויטר
הבחירות המכוערות לתפקיד יו"ר הליכוד העולמי
מה צריך לקחת איתכם לקמפינג?
לא שזה קשה במיוחד. מי שמחונך לראות במערכת המשפט אויב אידיאולוגי לא ימהר לקנות את תיאור נשיאת העליון אסתר חיות שיורדת באישון ליל מלשכתה המפוארת לחדרי המזכירויות שלמטה, מוציאה מהכספת את "רשימת ההימנעויות" שלה, משנה אותה בעט סתרים שאיש שלא יגלה בעתיד, וכל זאת באפלה, כדי שתוכל לשפוט למחרת בבוקר לטובת בעלי חברה שאחת מחברות הבת שלהם מיוצגת על ידי בעלה? תודו שזו אחת העלילות המעולות ביותר שנרקמו כאן לאחרונה.
אלא שהאמת (ואני מתנצל אבל לפעמים יש גם אמת. לא הכול נרטיבים שנתפרים לפי פוזיציה) אחרת לגמרי. דווקא נושא ניגודי העניינים מטופל היטב במערכת. הפרסומים בנושא מתבססים על בורות והטעיה, וחבל שכך. נתחיל מהסוף: הכלל הבסיסי הוא ששופט חייב לשבת בדין אלא אם "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הרעיון המכונן ברור: לשמור על אי תלותו ועצמאותו של השופט לקבוע מתי הוא מנוע מלדון בעניין כדי לשמור על מראית פני הצדק, ומתי לאו. זו אגב השיטה הנהוגה במרבית מדינות העולם ובצדק. כך ישבה השופטת יעל וילנר בבג"ץ כפר־אדומים לפינוי חאן אל־אחמר אף שאחיה מתגורר שם. היא חשה שאין לה מניעה והיא צדקה לגמרי, למרות הדה־לגיטימציה המסוכנת שנעשתה להחלטתה מצד שמאל. כל גישה אחרת תביא לכך שאף שופט לא יוכל לשפוט בנושאים שהוא מבין בהם או קשור אליהם בקשר משני ובארצנו הקטנטונת – זה אומר פשוט שיתוק שיפוטי שמשמעו מתן ניצחון לגורמי הכוח ולאדוני השיטה שיעשו כרצונם בלית דיין. זו טעות.
לצד זה וכדי לייעל את עבודת המערכת העמוסה לעייפה החליטו לפני שנים בבתי המשפט לנהל רשימת מניעויות ככלי עזר שמסייע למזכירויות לנתב את התיקים. כלי שלא נקבע בדין אלא נובע דווקא מהעובדה שהשופטים מחמירים עם עצמם ולא להפך. מטבעה, רשימה כזו נוגעת רק לבעלי דין שמרבים להופיע בבית המשפט ולכן היא משתנה תדיר. רשימת המניעויות של השופט נועם סולברג ריקה לחלוטין לא משום שהוא חושב שלעולם לא יידרש לפסול את עצמו, אלא כי לדידו אין שום בעל דין חוזר שמראש אפשר לצפות שהוא יתקשה לשופטו. ברור שאם יבוא לפניו עניין שקשור להרחבת שטח השיפוט של יישובו, אלון־שבות, הוא יפסול את עצמו משום שהנושא עשוי להעשיר את כיסו הפרטי. אבל מה הקשר לרשימה?
חשוב יותר, דווקא ההחלטות של השופטים בנושא הזה שקופות לציבור ומבוקרות לפניי ולפנים. ראשית, הצד המפסיד תמיד ישמח למצוא עילה לפסול את השופט שפוסק נגדו. שנית, ההחלטות ניתנות לערעור לפני ערכאת הערעור, לפני נשיאת העליון, לפני בית הדין המשמעתי של השופטים ובסוף גם לפני נציב התלונות על השופטים. במילים ברורות – יש מספיק גורמים שמתמרצים את שופטים לפסול את עצמם אם קיים ולו ספק קטנטן לפסילה.
את האמיתות הפשוטות האלו יודע כל עו"ד מתחיל. למרות זאת מיהרו משפטנים רבים מהימין להדהד את העלילות הללו ולתהות למה התקשורת "השמאלנית" שותקת למול "חשיפת שחיתות" שכזו. מאחר שלהם בניגוד לעיתונאים שחשפו את העניין לא עומדת הגנת הבורות, אפשר רק לשער מה מניע אותם ועל מי הם מבקשים להגן. ספוילר: זה לא "חשש מהפגיעה הקשה באמון הציבור במערכת המשפט", כפי שהוצהר השבוע.
זה מסוכן גם כי לבית המשפט העליון יש לא מעט בעיות אמיתיות שמחייבות תיקון. כעורך דין שעיקר עבודתו בסמטאות האחוריות של החברה הישראלית אני יכול להצביע על רבות מהן: הזלזול במתדיינים מוחלשים שהזמן השיפוטי תמיד יקר מדי להם; המוסר הכפול כלפי נאשמים שדומים לשופטים לעומת השונים מהם (למשל בפרשת שמחה דיניץ); הכשל לעמוד מול המון העם והממסד הדורסני ברגעי מבחן (למשל באי הגנה על זכויות מתנגדי ההתנתקות) ועוד. מי שבאמת דואג למערכת מוטב שיטפל בהן, גם אם זה מצריך מאמץ ארוך טווח וגורף פחות לייקים מעדר המוסתים הקבוע.
