כל הארץ מפגינים מפגינים. החרדים מפגינים נגד אכיפת יתר ויד קלה על הסגר בכל הנוגע לאוכלוסייה שלהם, העובדים הסוציאליים מפגינים נגד התנאים הסוציאליים המחפירים שהם מועסקים בהם וחוסר ההתחשבות בביטחונם האישי, והעצמאים נגד הממשלה כי גזרות הקורונה חונקות אותם. וכולם צודקים, צודקים עד דמעות. ולכולם טיעונים נכונים ומוצקים וכאב אמיתי. וליבי איתם.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"תהיה גבר, תשפיל את עצמך": קווים לדמותה של התנצלות בטוויטר
כך סיוט הקורונה טלטל את עולמם של בתי הכנסת
זיכרונות מבית סבא: "הרב עמיטל, הכיר בפלא שיש בילדות"
אבל מה קורה כשאל תוך קדרת הכאב הזאת מוסיפים פוליטיקה? כשאנשים ציניים וחכמים מזהים את הכאב ומגייסים אותו לטובתם ונגד היריב שלהם? איך מחאה לגיטימית, שיכולה לסחוף המונים בלי הקשר מפלגתי, הופכת בתוך יומיים להפגנת "מושחתים נמאסתם" ו"ביבי אשם"? ובינתיים מי שנשכחו מאחור הם העצמאים, שבאמת קשה להם. באמת. הם טוענים שהממשלה רמסה אותם, שלא רואים אותם ואת הקשיים שלהם, שלא שומעים את הכאב שלהם. עכשיו גם מתנגדי הממשלה עושים בדיוק את אותו הדבר, אבל בציניות מעוררת קבס, כשהם מנצלים אותם, פשוטו כמשמעו, וממירים את הכאב שלהם באידיאולוגיה מבוססת שנאה ופילוג.
בסרטון שעלה ברשתות החברתיות נצפו מארגני המחאה נכנסים לבית ואחריהם, בחולצה אדומה, אהוד ברק. מובן שהוא לא מנהיג מעמד הפועלים החדש. קשה לראות את הפועלים מגובה רמת החיים של האזרח ברק (לא שזה פשע להצליח, חלילה, אבל השילוב בין מגל ופטיש ובין תיק יוקרתי רחוק מלהיות משכנע). ברק וחבריו ניכסו את מאבק העצמאים נגד ביבי באלגנטיות אופיינית, הרעילו את המאבק בשנאה, ובכך גם השאירו את כל העצמאים הימנים בחוץ, אבל העיקר לחורר את הספינה.
צפיתי בהפגנה הגדולה בתל־אביב, שבגרעינה העצמאים המסכנים באמת, שלא יכולים לסגור את החודש ולא רואים את האור בקצה מנהרת הקורונה. אבל היו בהפגנה הזאת כל כך הרבה טרמפיסטים עקשנים וחוצפנים, שהנהגים המקוריים שלה כבר ויתרו על הניווט ועברו לספסל האחורי בלית ברירה. היו שם המון תל־אביבים משועממים שבאו כי הקורונה סגרה את כל הבילויים האחרים, ואיתם את האפשרות לפגוש בחורות. היו שם אנשי המחאה האזרחית, כלומר אנשי האנטי־ביבי, שעכשיו נאלצו להיות גם נגד כחול לבן, אבל לא נורא. אנחנו גזע סתגלן. היו שם הממורמרים הרגילים, של שיחות הסלון המעופשות, והיו אנרכיסטים. כאלה שבאופן סדרתי ומכוון מנסים לבלגן את הסדר, להחריב את הממשל מהיסוד. קל לזהות אותם: הם דופקים מכות לשוטרים ושורפים עצים ופחי זבל.
מי שלא הלך להפגנה פגש אותה על גבי מסך הטלוויזיה. שם נראו הכתבים ההולכים עם העדר ומתלהמים עם כולם, ולא שמים לב איך מחאה אותנטית נעשית צינית ואיך הם עצמם הפכו לחיילים נאמנים בשירות הצבא האדום, מגויסים בלי למצמץ. היו גם כתבים שקלטו את הבלוף. למשל גלעד שלמור מחדשות 12, שהסתובב בהפגנה בתל־אביב ואשכרה שאל את המפגינים איך הקורונה פגעה בחיים שלהם. שאלה לגיטימית. אף אחד לא ענה. מרואיין אחד אפילו צעק עליו שאין לו כוח להתראיין. לי הוא נראה די אנרגטי.
ועוד משהו: לפני 15 שנה מילאנו את הכיכר הזאת. את כל הכיכרות. ואת הרחובות ואת הכבישים ואת הצמתים. וצרחנו. והצעקה שלנו הייתה אותנטית, ואף אחד לא שמע. אף אחד לא רצה לשמוע, לא טרח לעצור ולהקשיב. אבל שימו לב: אולי פרומיל ממאות האלפים שהציפו את הארץ בקיץ המקולל הזה היו מיועדים לגירוש. רובם היו סתם אנשים. אז למה הם היו בכיכר? למה הם הטריחו את עצמם ואת ילדיהם לגדוש את הרחובות? הם עשו את זה מתוך רגש של ערבות הדדית כנה, מאידיאולוגיה, מפחד, מאהבה.
האם בהפגנות השבוע נכח מישהו שלא נפגע כלכלית מהקורונה ויצא לזעוק את זעקתם של אלו שנפגעו? שאין להם אוכל להביא לילדים? שחלום חייהם שנבנה בעמל ובתקווה קרס מול העיניים? כן. כאלו שניצלו את הכאב האותנטי הזה למטרות פוליטיות ציניות. כאלה שרמסו את הכאב הזה ברגל גסה, התעלמו מהצעקה האמיתית וניתבו אותו לשיסוי. סתם, כי הם זיהו הזדמנות והם יכולים. אל תתנו לשום דבר לבלבל אתכם. בכיכר הייתה מצוקה אמיתית, אבל היו גם כל השאר.
