אתה הילד מדימונה שבסוף היום יישכח באוטו. אתה לא תזכה לחגוג יום הולדת חמש, אבל אתה עוד לא יודע את זה. אתה שוחה בבריכה, המצופים מאפשרים לך לצוף. אוכל ארטיק לימון או אולי טילון? קיץ עכשיו, אבל אתה במים, אז לא חם לך, ואתה מאושר.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– התוכנית שתגן על קשישים מקורונה: 7,000 בדיקות ביום
– ניצחון לפיקוח הפרלמנטרי על הטיפול בקורונה
– פרקליטי לייפר: המעשים היו בהסכמה. אין הצדקה להסגרתה
אחר כך אמא לקחה אותך ואת שתי אחיותיך הצעירות הביתה. בדרך נרדמת. השמש עייפה בטח את גופך הקטן. ישנת וחלמת חלום ילדות אחרון ולא תיארת לעצמך עד כמה השמש והחום לא רק מתישים, אלא גם קטלניים. עד שההורים שלך גילו שאתה לא איתם בבית, כבר היה מאוחר מידי. שכבת באוטו וישנת ללא נשימה. שינה שאי אפשר להעיר ממנה.
הדיווחים על זה שנשכחת באוטו פילחו את כל מהדורות החדשות, נשזרים בכאוס הכללי – הכלכלי והבריאותי שגם ככה מסיחים את הדעת של כל הורה בישראל. מותך בגיל מוקדם כל כך הזכיר לנו שקורונה או לא קורונה – עודנו נמצאים בקיץ ישראלי טיפוסי, שבו תמיד למרבה הצער אנחנו מתבשרים על מקרים של ילדים שנשכחים ברכב סגור, לוהט, חנוק.
אני מנסה להיכנס לראש הרך שלך ולדמיין מה מרגיש ילד שתקוע באוטו ולא יכול לצאת. האם אתה חושב על אמא ואבא שתיכף יבואו? אתה די גדול, האם חשבת על דרך לצאת משם? האם כעסת על ההורים שלך או היית עצוב? מתי החום הפך לכזה שבלתי אפשרי להתמודד איתו? האם דמיינת שלא תצא משם כבר, או שישנת עמוק מידי והמחשבות פשוט לא יכלו לבוא?
ועכשיו מילה להורים. מצד אחד, זה בלתי נתפס שבקיץ שאמור להיות כל כך שונה בצל הקורונה – עדיין קורים מקרים קשים שכאלה. גם הדיווחים הראשוניים סייגו את המקרה הזה, ואמרו שלא בטוח שמדובר בשכחת ילדים קלאסית, ושמדובר בילד גדול ומבין, שקשה לשכוח ברכב. דבר אחד בטוח: משפחה שלמה נהרסה בדרך.
זה לא נתפס כי לא מזמן יצאנו מסגר ממושך בבתים, שבו ננעלה כל משפחה בקפסולה הגרעינית שלה ושמרה על בני הבית במשנה זהירות מהעולם שבחוץ. אם שמרנו כל כך בקפידה על ילדינו בתוך הבית, ועודנו חרדים עליהם ומודדים להם חום, היינו אמורים כהורים לנקוט זהירות כפולה ומכופלת כשהם בחוץ, ולדאוג להחזיר אותם הביתה בשלום.
ובו בעת, כולנו בימים האלה נמצאים במסע הישרדות: מקווים לא להידבק במגיפה, ומקווים שלא ניחנק במגיפה הכלכלית. נטל גדול במיוחד מוטל על ההורים שבינינו שגם צריכים לפרנס וגם צריכים לשמור על הילדים שלהם בבריאות איתנה. נוסיף לזה את האיומים המזגזגים לסגור את הגנים ואת בתי הספר של החופש הגדול בצורה שתנחית מכה אנושה על היכולת של הורים לעבוד ולהתפרנס כי לא יהיה מי שישמור לנו על הילדים. אפילו במקרה של הבריכות, נאלצה האמא הזו לרוץ מהר לפני שייגמר, כי פעם בחצי שעה יש מי שרוצה לסגור גם אותן הרמטית. הקיץ הישראלי השנה, מייצר סיר לחץ קשה במיוחד, בו קשה להורים במיוחד להיות מרוכזים באופן מלא, וזה מסוכן במיוחד.
מדהים אותי כל פעם מחדש שאחד הטיפים שניתנים בקמפיין נגד שכחת ילדים ברכב הוא להניח מאחור את התיק או חפץ אחר שחשוב להורה מאחור כמו מכשיר הסלולארי, ליד כיסא הילד. כך, קודם נושיט יד אל החפץ הכה חשוב הזה ורק בדרך ניזכר שיש שם גם תינוק, פעוט או ילד שמחכה שנוציא אותו מהרכב. אני תמיד שואלת את עצמי – האם המכשיר הסלולארי או התיק יותר חשובים ובלתי נשכחים מהילד הפרטי שלנו? איך זה יכול להיות?
כשעוד ילד נשכח אל מותו ברכב הוריו, מדובר ברשלנות פושעת, ובו בעת גם ההורים הם סוג של קורבנות, בטח ובטח בצל מגפת הקורונה. אז אם צריך לשים את הסלולארי שאליו אנחנו מחוברים כל הזמן מאחור, כסימן כדי שלא נשכח להוציא מהרכב את מי שהיו מחוברים אלינו בחבל הטבור- בואו פשוט נעשה את זה. אותך, ילד יקר, זה כבר לא יציל, למרבה הכאב. יהי זכרך תמרור אזהרה לכולנו.
