היום, כ"ט בתמוז, מלאו בדיוק 80 שנה למותו של המנהיג המיתולוגי של הימין הישראלי, זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי מת על אדמת ניכר, בארה"ב, שם ביקש לפעול למען הגשמת החלום של מדינה יהודית. הוא מת בהיותו בן 60 בלבד, שמונה שנים לפני שהחלום הוגשם. הוא היה השנוא ביותר והמגודף ביותר מבין מנהיגי התנועה הציונית; דוד בן-גוריון, שידע לשנוא ולהחצין את שנאותיו, כינה אותו 'ולדימיר היטלר', חיבור מרושע במיוחד של שמו הפרטי של לנין, שהיה גם שמו הרוסי של ז'בוטינסקי, עם שמו של המנהיג הנאצי.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– העימותים בליכוד מעידים על סדקים בשלטון נתניהו
– זאב ז'בוטינסקי היה גאה בישראל של 2020
– התוצאות של אוקספורד טובות, אך עוד ארוכה הדרך לחיסון
אבל לאמיתו של דבר, מבין מנהיגי התנועה הציונית ז'בוטינסקי היה גדול האינטלקטואלים. עיתונאי ומשורר, מתרגם מוערך ומחבר רומנים שכוחם יפה עד היום. גם מתנגדיו לא יכלו להתכחש לכך. לפני כמה שנים צפיתי במחזה שחיבר א"ב יהושע "הילכו שניים יחדיו", העוסק בפגישות הדרמטיות שהתקיימו בין בן-גוריון לז'בוטינסקי בשנת 1935, וניסו לאחות את הקרע הגדול שנפער בתנועה הציונית בעקבות רצח חיים ארלוזורוב, 'שר החוץ' של התנועה. לכל צופה היה ברור שבהשקפותיו יהושע קרוב הרבה יותר לדעותיו של בן-גוריון הפוליטיקאי הקשוח, אבל ליבו ואהבתו הולכים שבי דווקא אחרי ז'בוטינסקי הרומנטיקן.
80 שנה אחרי מות ז'בוטינסקי, הליכוד – הגלגול העכשווי של התנועה הרוויזיוניסטית, אומנם מונהגת על-ידי האינטלקטואל המרשים ביותר מבין הפוליטיקאים הישראלים המכהנים כיום, אולי אפילו המרשים מכל אלה שכיהנו כאן מאז קום המדינה. אבל מסביבו שממה מוחלטת. לא סתם היעדר השכלה, ידע, ניתוח מעניין, אלא היפוכם הגמור: תרבות שבזה לכל אלה ומעריכה רק כוח, כבוד וכסף. אווירה שמצמיחה שרת תרבות שמתגאה בכך שמעולם לא קראה את צ'כוב; ופוליטיקאים שזוכים להקיף את המנהיג הנערץ, הם אלה שמוכנים להשתחוות לדפי המסרים ולאינטרסים האישיים שלו ושל רעייתו.
בשבועות האחרונים כמעט כל יום מביא לנו שלל מופעי חנופה משונים, כל אחד ביזארי מקודמו. הנה, ביום אחד יושב לו ח"כ מיקי זוהר ומסביר במלוא הרצינות למה מימון ממלכתי לכל צרכי הבית הפרטי של משפחת נתניהו הוא הדבר הדחוף ביותר שוועדת הכספים צריכה לעסוק בו בעיצומו שלמשבר כלכלי. ביום אחר אותו מיקי זוהר מייצג את בעלי האולמות, ושר האוצר מעיר לו שהוא נגוע בניגוד אינטרסים, משום שבן דודו הוא בעצמו בעל אולם, זוהר לא מכחיש, לא טורח להתנצל, אלא דורש את פיטורי השר כץ; לא חלילה משום שמדיניותו אינה ראויה, אלא משום ש"הוא מסכן את שלטון הליכוד". ראש הממשלה, כמעט מיותר לציין, אינו טורח אפילו לנזוף בזוהר, אלא רק מבקש לכנס סולחה. שהרי המסר המאיים כלפי כל איש ליכוד מן הסתם כבר הופנם.
ממש באותו שבוע מופיע פעיל ליכוד, רן כרמי בוזגלו, ומעלה מופע ביזארי עוד יותר: לפי בוזגלו, קיים חשש רציני שאנשי השב"כ השמאלנים מעוניינים בחיסולו של ראש הממשלה, ולכן כשיבוא המתנקש לפגוע בו הם יזוזו כאיש אחד, על מנת לאפשר לרוצח לבצע את זממו. וכנגד תסריט הקונספירציה ההזוי הזה, מציע בוזגלו פתרון: חבורת צילייגרים בני 70 פלוס, יתייצבו מיידית להחליף את אנשי השב"כ ויגנו בגופם על המנהיג. גם מול המופע הזה נתניהו אינו טורח לומר משהו, ומסכים בשתיקה להנחה שאנשי השב"כ לא ישמרו עליו.
הנה דוגמא מוחשית של ירידת הדורות: מייסדה של התנועה הרוויזיוניסטית לא רק היה אינטלקטואל בעצמו, אלא היה מוקף בלא מעט אינטלקטואלים כאלה: הבן ערי, המזכיר בנימין אקצין וגם נתניהו האב. ואילו נתניהו הבן סילק מעליו כל דמות בעלת משקל, מחשש פרנואידי מתחרות, ונשאר עם דמויות מופת מסוגם של מירי רגב, שלמה קרעי ומיקי זוהר. ז'בוטינסקי בוודאי עושה סאלטות בקברו.
מפתה לומר שיש כאן מקרה קלאסי של 'חטא ועונשו', במובן הפשוט שהעונש טמון כבר בחטא עצמו: מי שסילק מעליו כל אדם ראוי, נידון לבלות את רוב זמנו במחיצת אנשים שבוודאי לא היה חולם להזמין לסלון הפרטי. אילו הבעיה היתה רק של נתניהו, יכולנו להתנחם במחשבה שהוא מקבל בדיוק את העונש הראוי לחטאו. אבל האנשים שראש ממשלה מקיף את עצמו בהם הופכים להיות גם הבעיה של כולנו. המחזות הביזאריים שהם העלו השבוע בפנינו הם העדות הטובה ביותר למצב הרעוע, וממילא המסוכן, בחצרו של נתניהו.
