פעם משאית עצרה לי לטרמפ, ועליתי עליה. למה לא פחדתי? כי זה היה לפני רבע מאה, והעולם היה תמים יותר, ואני הייתי טיפש. בדיעבד נהג המשאית התגלה כאיש נחמד וחכם. הוא שאל אותי: "מאיזה זרם דתי אתה?" שיקרתי לו ואמרתי שאין לי זרם. הוא צחק עליי, ואז סיפר לי את המשל הכי חכם ששמעתי על פילוגים ומחלוקות. פעם איש ואישה התחתנו, ואז גילו שהוא אוהב לאכול רק בשרי, והיא אוכלת רק חלבי. מה עשו? העמידו מחיצה באמצע שולחן האוכל; הוא אכל בשר בצד אחד, והיא אכלה חלב בצד השני. אחרי כמה שנים הם הפכו עניים. לא היה להם כסף לחלב וגם לא לבשר, אלא רק ללחם ולבצל. הבעל אכל לחם ובצל בצד אחד, האישה אכלה לחם ובצל בצד השני, אבל המחיצה נשארה. הנהג הסביר לי גם את הנמשל: "פעם היה לנו בשר וחלב: הגאון מווילנה בצד אחד, הבעל שם טוב בצד השני – לא הייתה ברירה אלא לשים מחיצה. היום בעולם הרוח כולנו אוכלים לחם ובצל – אבל המחיצות נשארו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
– "פריחת הדובדבן": הראיון שמסמל את חילופי האליטה התקשורתית
– הטלנובלה הישראלית-ארגנטינאית: מאחורי הקלעים של הקשר בין המדינות
אני לא אוהב את הנטייה לדבר בתשעה באב רק על שנאת חינם. זה נושא חשוב, אבל לעיתים קרובות משתמשים בו כתירוץ לברוח מהנושא האמיתי של היום, שהוא החורבן. אבל השנה אני מרגיש שחשוב במיוחד לדבר על השנאה. לא מפני שאנחנו שונאים יותר מתמיד – היו לנו תקופות גרועות הרבה יותר – אלא משום שאנחנו בשעת חירום לאומית, ובעבר בזמנים כאלו ידענו להתעלות מעל המריבות ולהשקיט את השנאה. הפעם לא.
זה מאכזב במיוחד, משום שקשה לראות מה מצדיק את המחלוקות הללו. העמדות של רוב הישראלים התקרבו מאוד בדור האחרון. מעט מאוד ישראלים רוצים להקים היום מדינה פלסטינית בכל שטחי יהודה ושומרון. קשה להכניס סיכה בין העמדות המדיניות של יאיר לפיד, בני גנץ ובנימין נתניהו. גם בתחום הכלכלי, קשה למצוא הבדל גדול בין המנהיגים האלה ותומכיהם. נתניהו בחודשים האחרונים נוטה יותר לשמאל הכלכלי מאשר לפיד, אבל ההבדלים אינם גדולים. קשה להבין איך בנסיבות האלה הוויכוחים הפוליטיים אצלנו יצריים כל כך.
יש באמת כמה נושאים קריטיים, שבנוגע אליהם דעותינו קוטביות. למשל, בנוגע לערכי המשפחה, שחיוניים להמשך קיומנו. או בנוגע לשאלה מיהו יהודי. מדברים על גל עלייה גדול שעומד בפתח, אבל אם סעיף הנכד בחוק השבות יישאר כפי שהוא, אפשר להניח שחצי מהעולים יהיו גויים. היה ראוי להתווכח על הנושאים הללו, בעדינות ובמתינות. אבל עליהם בקושי מתווכחים, אולי משום שצד אחד מפחד לפתוח את הפה, ודווקא על נושאים שהמחלוקת בהם מצומצמת בהרבה אנחנו מתווכחים בשנאה תהומית. כל מחלוקת זעירה מוצגת כסכנה קיומית לעתיד האנושות. נשיא אוניברסיטת חיפה כתב שאנחנו חיים "בתקופה חסרת תקדים ואפלה מאוד" וקרא: "אצית את אש המרד!" – וכל זה בגלל איזו מחלוקת בירוקרטית עם השר אלקין.
הלהט הרגשי הכי גדול נמצא בוויכוחים על ביבי. הפגנות השמאל מול בית ראש הממשלה הפכו פרועות ואלימות. זה מפתיע, בייחוד בהתחשב באישיותו המאופקת של נתניהו. היו לנו במדינת ישראל מנהיגים מיתולוגיים עם אישיות גדולה מהחיים, לטוב ולרע. משה דיין ואריק שרון היו יכולים להשתלב בספרי הנביאים הראשונים, אולי כאבנר בן נר ויואב בן צרויה. הם היו כריזמטיים, יצריים ופרועים, ולכן גם עוררו תגובות יצריות מאוד של הערצה ואימה. אבל נתניהו אינו כזה. הוא בדרך כלל מתון וזהיר, שמרן לא רק באמונותיו אלא גם באופיו. הוא פוחד ממלחמות וחושש ממהפכות, כמו שצריך. הוא אינו מסוג המנהיגים שמחוללים מלחמות יום כיפור, וגם לא מסוג המנהיגים שצולחים את התעלה ומנצחים במלחמות האלה. אפילו החטאים שמיוחסים לו הם קטנים: הוא לא שדד אתרים ארכיאולוגיים ולא התקרב לאיים יווניים, אלא אולי קיבל סיגרים מחבר. אני חושב שהוא היה ראש ממשלה טוב וגם שהגיע הזמן להחליפו, ובמקביל אני יודע שהוא לא היה גיבור ולא הפך למפלצת. קשה לי להבין מהיכן באות האמוציות המוטרפות של תומכיו ומתנגדיו.
פרויד קרא לזה "נרקיסיזם של הבדלים קלי ערך": ככל שההבדל בין אנשים קטן יותר, כך הוא נראה להם משמעותי יותר. איש מדעי המדינה המנוח ואלאס סיירי תהה למה מחלוקות אקדמיות מולידות יריבויות נוראות, וניסח את "חוק סיירי": בכל מחלוקת, להט הרגשות עומד ביחס הפוך לחשיבותם של הנושאים השנויים במחלוקת. נהג המשאית קרא לרעיון דומה "חוק הלחם והבצל". חכמינו קראו לזה שנאת חינם.
