שבת בעיר. בשבוע שעבר שמתי נפשי בכפי וכמה פרוסות עוגת שמרים בפי, ונסענו להוריי לשבת. מאז לידת הרביעית אני ממעטת לעשות זאת, מכיוון שזמן ההתארגנות עולה על אורכה של השבת, ואני מעדיפה שההורים יגיעו לכאן. אבל בעת הקורונה, בהיעדר אטרקציות ומתוך הפנמה שבקרוב לא נגיע רחוק אלא להפך – התארגנו ונסענו. לאורך כל הדרך, בין הערה אחת על הנהיגה שלו ובין צעקה שנייה על הנהיגה שלו, עשיתי קואוצ'ינג פנימי ושיננתי מנטרות כגון:
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ערפל תקציבי: בצה"ל עדיין לא החליטו איזה מסוק יחליף את היסעור
– "הם לא נחמדים": יש גזענות סמויה בממסד הדתי האשכנזי
– נתניה לא מה שחשבתם: העיר שתרצו להכיר
1. את אוהבת אותו למרות שהוא שכח להביא את השמלות שהיו תלויות על קולב על הדלת עם השלט "לא לשכוח".
2. את אוהבת אותם למרות שאין כיסא שהם לא גררו, דלת שהם לא פתחו ומשהו שעלול היה להישבר שהם לא שברו.
3. את כן מקיימת מצוות כיבוד אב ואם, אפילו שמרגע הדלקת נרות השבת את רואה לנגד עינייך את נר ההבדלה.
העניין המפתיע הוא (איבוד קוראים נאמנים בעוד שלוש, שתיים, אחת) שהיה לי… כיף! לאורך השנים גם הילדים צברו חברים מתל־אביב, ולפתע מצאתי את עצמי בחוויית שבת בעיר. איזה הבדל מהותי בין שבת ביישוב דתי לשבת בעיר. לאורך השבת כולה אכלתי את ראשם של ילדיי בסיפורי ילדותי התל־אביבית. הם מצידם אמרו שכבר סיפרתי להם את זה 300 פעם, ואני מצידי הבנתי על עצמי: ברוכה הבאה – את בקבוצת סיכון.
נתחיל מאתגר הכניסה לבית. חזרנו ממניין קורונה מאולתר בפיסת דשא לא ברורה ודלת הכניסה לבניין הייתה נעולה. התחלנו להאשים זה את זה. זה לא עזר, אז האשמנו את הילדים, שטענו ובצדק שמספיק שהם זכרו לקחת מסכות. נעמדנו תחת חלון הוריי והתחלנו לקרוא בשמותיהם. דמעות נקוו בעיניי כשנזכרתי איך שבת אחרי שבת עמדתי כך תחת חלונן של תמי או לירון או דפנה. לצער השכנים זה היה קורה בשעות לא שעות פשוט כי לא היו לי חיים, ולצערי היו לשכנים ביצים או שקיות מים שטסו אליי והרטיבו את חולצת התנועה.
ההורים נשמעו לזעקותינו, או לחלופין התקשרו מהמוקד העירוני והתחננו שמישהו יפסיק את הרעש. אבא יצא ואז הגיע האתגר השני: אתגר זריקת המפתח מהחלון. כלל ידוע הוא לגבי מפתח שנזרק מהקומה השלישית: 45% שהוא יישבר בדרכו למטה, 54% שייתקע על העץ או על גגון של השכנים מקומה שתיים, או שיגיע עיט ויעוף איתו השמיימה, ואחוז אחד שיגיע בשלום אלינו. ואם הוא כבר מוצא את דרכו אלינו, 99% שיפגע באיבר חיוני (מצח/עין/זרת שמאל), ואחוז אחד שנתפוס את המפתח בשלמותו ונברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה.
האתגר הבא הוא צליחת העלייה במדרגות לפני שהאור נכבה. בערים מוקפות חומה או עם ריבוי דתיים, כבר עלינו על "הקיסם" התקוע "בטעות" שגורם לאור לדלוק לאורך השבת כולה. בבניין נטול דתיים כמו של הוריי, יש לנו רק דקה לעלות שלוש קומות, ובין כל קומה מפרידות 17 מדרגות. מילא כשהייתי קלה כאיילה; היום בגיל 41 אני מגיעה למדרגה 16 שלפני הקומה הראשונה כשאני מתנשפת כמו כתב לענייני בריאות בתחילת הקורונה.
בתוך הדירה של ההורים, פתאום חמשת הילדים (חמסי חמסי) מרעישים כל כך. אני מרחמת על השכנים מלמטה ועל השכנים מלמעלה, ושואלת את עצמי האם יש בעיה עם האקוסטיקה של העיר או שהדציבלים של החבר'ה שלי פשוט נבלעים באופן קבוע בריח של הפרות – אחרת אין הסבר הגיוני לעלייה האקספוננציאלית בכמות המיגרנות שלי מאז הגענו.
האתגר האחרון היה אחר הצהריים. יצאנו לפארק, סיפרנו לילדים שיש שם אחלה מתקנים, אבל כולנו ידענו שפשוט באנו לפגוש חברים שלא ראינו עשרים שנה, להסתכל עליהם ולהבין שבעצם אנחנו זה ההורים שלנו ואפילו התנין של הלקוסט לא השתנה. אלא שפתאום, בלב ההצפה הנוסטלגית מתחת לשלט המבשר על שובה של הנשיקולדה לחיינו, הילדים רצו לחזור לבית של סבא וסבתא. פרצתי בנאום מלא במנהיגות, בהבעת אמון ובעידוד, והסברתי להם שאין שום סיכוי שהם יזכרו את הדרך, שהכבישים פה סואנים ושבגדול הם עכברי כפר קטנים וחסרי יכולת. הוא כתמיד תמך בי, גיבה אותי, יישר אליי קו ואמר להם: צאו לדרך, ואם אתם הולכים לאיבוד תפנו לאנשים ותבקשו הכוונה. כשיצאה השבת וחזרנו לבית ההורים הייתי בטוחה שהם העונה החדשה של אבודים. שמחתי לגלות אותם מארגנים הבדלה עם סבא וסבתא ולא מגלים שום סימן לשמחה מהעובדה שחזרנו.
