אנחנו בתוך סיפור עכשיו, אנחנו חווים עכשיו סיפור, יום אחד נספר את הימים האלה, יום אחד נספר על התקופה ההזויה הזו, על הפחד, על הלחץ, על החרדות, על ההשפלות, על הגעגועים, על הניכור, יום אחד נספר את התקופה הזאת, איך הפסקנו ללחוץ ידיים, איך התחלנו להילחץ מעיטושים, איך נסגרנו בבית, עם הילדים, בלי לצאת לשום מקום, איך חגגנו פסח, על כוכים, לבד בבית, מול מחשב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הם לא נחמדים": יש גזענות סמויה בממסד הדתי האשכנזי
– אם ז'בוטינסקי רואה את הליכוד, הוא עושה סאלטות בקברו
– התוצאות של אוקספורד טובות, אך עוד ארוכה הדרך לחיסון
יום אחד נספר הכול. יום אחד נספר איך חגגנו את סוף המגפה, חגגנו מוקדם מדי, ואז חטפנו אותה שוב בפרצוף, יום אחד נספר על כל ההפגנות, על כל המחאות, על כל הדיכאונות, יום אחד נספר על הממשלה העקומה שהייתה לנו, על הניתוק שלה, על הבלבול שלה, על חוסר האחריות שלה, על היכולת שלה לצנוח מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, על היכולת שלה להפוך אותנו ממדינה "ירוקה" למדינה "אדומה", בכזאת מהירות מסחררת, יום אחד נספר על האכזבה, על הכישלון, על הבושה.
יום אחד נספר הכול, נספר על כל החברים שלנו, ששקעו בחובות מבהילים, על כל ההורים שלנו, ששקעו בבדידויות ובפחדים, יום אחד נספר על הילדים שלנו, שחיו בעולם מנוכר, שבו כולם מסתירים חצי פנים, יום אחד נספר הכול, נספר הכול, זו מציאות שצריך מאוד לספר, יום אחד נספר אותה, יום אחד נספר את הימים האלה, אבל איך נספר אותם, איך נספר אותם, זאת השאלה.
* * *
ספר דברים, שאותו נתחיל לקרוא השבת, נפתח עם חמישה פסוקים יפים ומבלבלים, שמספרים שני סיפורים שונים. בפתיחה הראשונה עם ישראל נמצא עדיין "במדבר, מול ים סוף", במרחק של "אחד עשר יום מחורב", אבל "בשנה הארבעים לצאתם ממצרים". ובפתיחה השנייה של הספר, עם ישראל נמצא "בעבר הירדן… אחרי הכותו את סיחון מלך האמרי, ואת עוג מלך הבשן". איזה מוזר.
הפתיחה "הראשונה" של הספר היא פתיחה עגמומית ומרירה. עם ישראל עדיין תקוע במדבר, אומלל וחבוט מאי פעם – הדרך שבה הוא הגיע לכאן אמורה הייתה לארוך אחד עשר ימים, אבל הוא צעד בה ארבעים שנה (!), ומתוך השבר הזה, מתוך העולב הזה, נושא משה רבנו את דבריו. הפתיחה השנייה, לעומת זאת, נותנת לאותו הנאום בדיוק קונטקסט מרגש ומשמח. עם ישראל נמצא ממש בעבר הירדן, סנטימטר מהארץ המובטחת, הוא בדיוק סיים להביס כמה מלכים, בניצחונות צבאיים מדהימים, והוא זחוח, נינוח, אופטימי וטוב לבב.
שתי פתיחות לספר דברים, אגב, איזו מילה יפה זה "דברים", כי דברים זה גם דיבורים, וגם סתם, דברים בעולם, זה יפה כי כל הפרויקט של הספר הזה, של ספר דברים, הוא להפוך את הדיבורים לממשות, זה הפרויקט של נאומו של משה, להפוך דברים לדברים, להפוך "Talkings" ל"Things". לא משנה, יש לספר דברים שתי פתיחות סותרות, והקורא מבולבל – מה האמת, מה הסיפור, מה הפתיחה הנכונה, איך צריך לגשת לספר הזה, מה ההקשר שלו, מה פשר הכפילות הזאת, האם העם מבואס מארבעים שנים אומללות במדבר, או שהוא נמרץ, נרגש ממֶתֶק הניצחונות.
את התשובה לשאלה הזו, כך נדמה לי, משאירה התורה בידי הקוראים בספר. הפתיחה הכפולה של ספר דברים מייצרת שני שבילים שמובילים לאותו הטקסט. ועכשיו אנחנו צריכים לבחור. שהרי סיפור, כל סיפור, הוא עניין של נקודת מוצא, של נקודת מבט, של פרספקטיבה, והתורה יודעת את זה, והיא יודעת גם שככה החיים עובדים, שהרי גם החיים הם נגזרת של נקודת מבט, גם אנחנו יכולים לבחור, בכל רגע נתון, איזה סיפור אנחנו רוצים לספר, איזה ספר אנחנו רוצים לכתוב, זאת האמת, ככה המציאות עובדת, ככה החיים עובדים, וגם התורה עובדת ככה, לכן קוראים לה תורת אמת.
* * *
ספר דברים נפתח פעמיים, הוא נפתח פעמיים, כי הסיפור שהוא מספר הוא סיפור כפול, התורה מספרת סיפור כפול, זה סיפור על עם של עבדים שיצא מעבדות לחירות והגיע לארץ אבותיו, ובו בזמן, סיפור על כישלון מהדהד, על עם שנענש שוב ושוב, ועל מנהיג שלא זכה להשלים את משימת חייו. התורה היא סיפור כפול, וכשהתורה מספרת לנו אותו, היא לא בוחרת צד. על הכול היא שומרת, את הכול היא מספרת, את המר והמתוק, את היפה ואת המכוער.
אנחנו בתוך סיפור עכשיו, הסיפור קורה לנו, בזמן אמת, מבוקר ועד ערב, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, הסיפור קורה לנו ממש כרגע, יום אחד נספר על זה, יום אחד נספר את זה, אבל איך נספר את זה, איזה מין סיפור זה יהיה, הרי כבר עכשיו אפשר להרגיש שזה סיפור כפול, כבר עכשיו אפשר לראות כמה עצב ויופי וצמא וכאב וגעגוע וכעס ותקווה וכישלון מצטופפים בו, כל הזמן, כל הזמן ממש, כבר עכשיו אפשר לדעת שזה סיפור שיהיה אפשר לפרש, לנקז, להטות. זה סיפור כל כך רועש, כל כך עכור, כל כך עצוב, כל כך רועש ומבולגן, שכבר אי אפשר לדעת, כבר אי אפשר לדעת כלום. אולי זה הסיפור.
