קריסת מערכות או אפיזודה חולפת? דרוש טיפול שורש או שצריך רק ביקורת מדי פעם? בין כך ובין כך ברור שמערכת המשפט חולה. הבעיה היא שמערכת המשפט חולשת כיום על שדות רבים ומגוונים של חיינו. כל הסכם, כל מינוי, כל אמירה ייבחנו במשקפי המשפט: האם ההסכם חוקי? האם המינוי יעבור אישור יועץ משפטי? האם האמירה שוויונית ולא פוגענית? זה קורה בשדות רבים אך לא בכולם.
נדמה שהרשות השופטת היא חסינת שפיטה. זה מתחיל בשיטת הסניוריטי, שבה מתמנים נשיאים של בתי המשפט על פי ותק ולאו דווקא על פי כישורים; זה ממשיך במינוי יועץ משפטי לממשלה על ידי ועדת איתור ולא בהרכב נרחב יותר, והיועץ עצמו אינו פועל על פי חוק מסודר; ונגמר בחוסר סדר בראיות וניהול תיקי חקירה על ידי גופי התביעה השונים. בין לבין, ישנם עוד נהלים שצריכים להיכתב ונורמות שצריכות להיות מושרשות במערכת כולה.
פרשת המסרונים היא רק קצה קצהו של חוסר השקיפות שקיים במערכת המשפט. פעולות נקודתיות שנעשות מעת לעת לא יכולות לתת מענה מערכתי כולל לכשלים שיש במערכת. דוגמה טרייה לכך היא החלטת נציב הקבילות על השופטים השופט בדימוס ריבלין בנוגע לשופטת רונית פוזננסקי-כץ, שבה העיר כי נערכה בדיקה בבית משפט השלום בתל אביב, באשר לקשר בין שופטים לעו"ד ונכתבו ההמלצות – אך לא יושמו. ומה לגבי בתי משפט שלום אחרים בכל הארץ? האם נעשתה בדיקה דומה? מה לגבי בתי משפט מחוזיים? ובכלל מדוע לא יחודדו שוב הנהלים וההנחיות המחייבים כל שופט בארץ?
דוגמה נוספת לניסיון ראוי – אך בפועל מוחלש – להתגבר על הכשלים במערכת המשפט, הוא הקמת הנבת"ם – גוף הביקורת על מייצגי המדינה בערכאות. אתמול התפרסם הדו"ח השנתי, הראשון של השופט בדימוס דוד רוזן מאז שנכנס לתפקיד. הדו"ח הציג תמונה חמורה של סגירות וחוסר שקיפות של מייצגי המדינה, בעיקר כלפי הסנגוריה. הנציב הצביע על ביעור מוצגים וסגירת תיקים שלא על פי נהלים מוסדרים, ובעיקר קבל, ובצדק, על שנטלו ממנו בחוק את האפשרות לערוך ביקורת מערכתית ולא רק פרטנית.
ביקורת מערכתית כזו על מייצגי המדינה והמלצותיה בצדה – יכולה לפתור בעיות רבות של חוסר בשיתוף של כלל גורמי החקירה והאכיפה. כמו כן קביעת נהלים שיש לכתוב כדי לייעל את העבודה ואפילו המלצות טכניות, כגון תיעוד ראיונות של עדים באמצעים דיגיטליים. הנציב יכול גם לעקוב אחר ביצוע המלצותיו ולהתריע כשהדברים אינם מבוצעים. אז נכון, כיום הנציבות פועלת על פי חוק, אבל כוחה מוגבל, לא רק בחוסר יכולת לערוך ביקורת מערכתית יזומה, אלא גם במעורבות של היועץ המשפטי (האחראי על המערכת המבוקרת) בשיקול הדעת הניתן לנציב. כן, המערכת חולה.
פיצוץ פרשת המסרונים ופרסום דו"ח הנציב כנראה תוזמנו כך במקרה, אבל המקריות הזו צריכה ללמד אותנו, שבשדה המשפטי אמנם יש בעיות אך גם יש פתרונות אפשריים. החולי המרכזי הוא חוסר שקיפות שמוביל לכשלים, התרופה היא ביקורת מקצועית וציבורית, שחושפת את הכשלים ומציעה פתרונות. מערכת המשפט מתמודדת באינסוף חזיתות, היא חייבת להיות חזקה ואיכותית כדי לאפשר למדינת ישראל על זרועותיה לפעול בתקינות ובאחריות.
