חתן פרס נובל בכלכלה, פרופ' מילטון פרידמן, כתב ב־1980 עם אשתו רוז את הספר "החופש לבחור", ובו הם בוחנים את יתרונות השוק החופשי. הזוג פרידמן מציג בספר את אחת מבעיות היסוד של ההוצאות הכספיות במדינת הרווחה באמצעות דיון חביב בשתי שאלות: מי משלם ועל מי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי הבוס? המכשולים שעומדים בפני פרויקטור הקורונה החדש
– מונעים את האסון הבא: קמפיין חדש למניעת שכחת ילדים ברכב
– דעה: מתי הח"כים החרדים מתעניינים בטיפולי המרה?
אפשרות אחת היא אדם שמוציא את כספו שלו על עצמו. במקרה זה הוא זהיר וקפדן, כלומר, חסכן ומשקיע בקבלת תמורה מיטבית. האפשרות השנייה היא אדם שמוציא את כספו על זולתו, כלומר, נותן לו מתנה. הוא עדיין יהיה חסכן, אבל פחות קפדן. למשל, הוא יבחר משהו במהירות ויצרף לו פתק החלפה.
אפשרות שלישית היא להוציא כסף של אחרים על עצמך. במקרה זה האדם יותר נדיב, אבל עדיין קפדן. נניח שמישהו זוכה למימון מלא של ארוחה; הוא ידאג לאכול כלבבו, אבל פחות ידאג לחשבון. האפשרות האחרונה היא הוצאת כסף של אחרים על אחרים. במקרה זה ניטה להיות גם יותר נדיבים וגם פחות קפדנים. האנקדוטה הידועה על ישיבות תקציב שבהן מאשרים במהירות תקציבי עתק שנוגעים לאחרים אך דנים באריכות בתקציב הקטן של פינת הקפה – שבה משתמשים משתתפי הישיבה – נוגעת בדיוק להבדל הזה.
הבעיה, אומרים הזוג פרידמן, היא שממשלה ובירוקרטיה ממשלתית שייכות ברובן לקטגוריה הרביעית, וזו הדרך הכי פחות יעילה ואחראית להוצאת כספים. לכך יש להוסיף את העובדה שמטבעה ההוצאה הממשלתית כרוכה באינטרסים פוליטיים; ממשלה היא שיטה מצוינת להעברת כסף שלא הרווחת בעצמך לאנשים שאתה מעוניין בתמיכתם.
את הבעיות המהותיות הללו של ההוצאה הממשלתית – היותה פוליטית, לא זהירה ולא יעילה – מנסים רוב הפוליטיקאים להצניע. הם מעוניינים בכספי הציבור, ולכן מהללים ומשבחים את מערכות הממשל והפקידוּת. שיתוף הפעולה הזה יוצר תעמולת כפרי פוטיומקין בהיקפים חסרי־תקדים בהיסטוריה. רק שני דברים עשויים לחשוף את כזביה: בחינה ביקורתית, יסודית ומשעממת של הוצאות הממשלה, או משבר גדול, שמעמיד את מוסדות הציבור במה שבדרך כלל נחסך מהם – בוחן מציאות.
השמן והרזה
פוליטיקאי אחד בישראל הבין את בעיות המגזר הציבורי יותר מכל חבריו: בנימין נתניהו. נתניהו אחראי לדימוי "האיש הרזה" (המגזר הפרטי) שסוחב על כתפיו את "האיש השמן" (המגזר הציבורי). את הדימוי הציג במשבר הכלכלי של תחילת שנות ה־2000, כשהפך לשר אוצר וחולל שורה של רפורמות כלכליות, שהצטרפו לרפורמות שהנהיג כראש ממשלה בסוף שנות ה־90.
ממשלה רזה, חירות כלכלית, מגזר עסקי צומח, הורדת האבטלה, חדשנות וקדמה, פחות קצבאות ויותר עבודה – זה היה חזון נתניהו. הוא ביקש שהאיש הרזה יתעמל ויהפוך לשרירי, מהיר וחזק יותר. לצורך זה הוא הפחית קצבאות, הפריט מוסדות ציבור מסואבים, התיר רסנים, שמר באדיקות על ריסון תקציבי, וחולל רפורמות מבורכות.
בעבר אמר נתניהו את האמת הקשה ופעל למען האינטרס הציבורי. הוא שילם על כך מחיר פוליטי יקר בטווח הקצר, אבל ההיסטוריה והציבור למדו להכיר לו תודה
בתגובה, האיש הרזה עלה על כל הציפיות. מתעשייה מיושנת ומסורתית, המגזר הפרטי בישראל התחדש, התמלא מרץ, יזם בכישרון, והחל להזרים הון רב. המשק התרחב מאוד. ההשתתפות בכוח העבודה עלתה בכל המגזרים ושכבות הגיל. הייצוא והייבוא נסקו. ההכנסה הפנויה של האזרחים עלתה. ההייטק הישראלי גדל באופן מעורר התפעלות עולמית, והזין מעגלים נוספים רבים.
מלבד לציבור, גם לנתניהו מגיע קרדיט רב. הוא הגדיר מחדש את כללי המשחק התקציביים, וכיווץ את יחס החוב־תוצר הישראלי לממדים מרשימים. נתניהו גם עמד מול הזרם בשני משברים כלכליים עולמיים ובמשבר מקומי אחד (אחרי כישלון אוסלו). הסוציאל־דמוקרטים הפופוליסטים, הרואים במדינה כספומט פלאי המתמלא מעצמו, דרשו להגביר הוצאות ותמיכה, אבל נתניהו עשה את ההפך, הקטין את הוצאות הממשלה וקידם מנועי צמיחה. כך צלחנו את המשברים הללו טוב יותר מרוב המדינות המפותחות, והוכחנו את יתרון החירות על הריכוזיות הממשלתית.
אבל לצד השבחים יש גם ביקורת, מפני שנתניהו מימש רק חצי מחזונו: הוא היה מאמן כושר מצוין של האיש הרזה, אבל במקביל גם סבתא מפנקת של האיש השמן. במקום דיאטה, קיבל המגזר הציבורי בעידן נתניהו תפריט עתיר קלוריות, גדוש מטעמים וקינוחים.
וישמן ישורון ויבעט – הבירוקרטיה הישראלית ניצלה את הישגי המגזר הפרטי כדי לגדול יותר ממנו – על חשבונו. תחת מסך הצמיחה, ובחסות חוסר השקיפות המטריד שמייחד את ישראל לרעה, השכר הציבורי עלה בקצב כפול יחסית לפרטי, המגזר הציבורי גדל והתנפח, ואולי חמור מכול, סמכויותיו הלכו והתעצמו.
אך הנה הגיע בוחן המציאות של "האיש השמן". משבר הקורונה חשף לעיני כול שהמגזר הציבורי בישראל – כולל כל המשרדים והמוסדות, מהביטחון, דרך החינוך, הסביבה והאנרגיה, ועד הרווחה – לא יעיל, לא אמין, בינוני, עייף, בירוקרטי, משפטפטני, ומלא רהב של יומרה למומחיות ומקצועיות, שבשעת מבחן קרסו כליל.
לא פחות גרוע, נראה שנתניהו השליך בינתיים מאחורי גוו את עקרונותיו הכלכליים. התוכניות הכלכליות שממשלתו מציגה, נשענות על הפופוליזם הסוציאל־דמוקרטי, כביכול לא הציבור משלם את הכסף שהממשלה מחלקת. הממשלה מציעה תמיכה קצרת־מועד, על חשבון שעבוד הציבור לחוב גדול וממושך. הישגי שנים נמחקים במהירות, ואין מנועי צמיחה ורפורמות. האיש הרזה מאושפז במחלקת קורונה, בזמן שהאיש השמן ממשיך להשמין.
אפשר לטעון, במידה חלקית של צדק, שמשבר הקורונה ייחודי בכך שקשה לדבר בו על מנועי צמיחה. מצד שני, יש באמתחתנו רפורמה חסרה, ששווה מאות מיליארדי שקלים. במקום צבירת חוב עצום כדי לממן את העזרה לציבור הנאנק, אפשר לחולל שינוי נחוץ, יסודי ומקיף, תקציבי ומנהלי, של המגזר הציבורי, שממילא נחשף במשבר כמאובן, יקר מאוד ולא יעיל.
בעבר אמר נתניהו לציבור את האמת הקשה ופעל למען האינטרס הציבורי. הוא שילם על כך מחיר פוליטי יקר בטווח הקצר, אבל ההיסטוריה והציבור למדו להכיר לו תודה. משבר הקורונה לא המציא מחדש את יסודות הכלכלה. אין ארוחות חינם ואין קיצורי דרך. נחוץ לנו היום נתניהו של אז, מנהיגות כלכלית נחושה, שבמקום לשעבד את עתידנו הכלכלי בפופוליזם סוציאל־דמוקרטי, תעביר רפורמה מהותית ויסודית של המגזר הציבורי.
רפורמה כזו לא רק תאפשר חיסכון שיועיל לנזקקים רבים, אלא תהיה גם מנוע צמיחה עצום. זו הרפורמה החסרה של נתניהו – וזה עוד לא אבוד.
